חולשה וסחבת: כך התעלמו רשויות האכיפה מפרשיית 'אירועי פקיעין'

סדרת אירועים אלימים שכללו הצתות, פציעת שוטרים וחטיפת שוטרת הסתיימו ללא הגשת כתבי אישום. עתרנו לבג"ץ לאחר שערר שהגישה על סגירת תיקי החקירה נדחה לאחר שנים של סחבת מכוונת, תוך התעלמות מהדרישה לעיין בחומרי החקירה

תכתובת שניהלנו במשך יותר מארבע שנים עם משטרת ישראל ופרקליטות המדינה, בעקבות האירועים האלימים שהתרחשו בפקיעין בשנת 2007, מגיעה כעת לשולחנו של בג"ץ.

עורך הדין עמיר פישר מגולל בעתירה (4062/14) 'כתב אישום' חמור כנגד רשויות האכיפה, שהפגינו חולשה מתמשכת מול סדרת האירועים האלימים שהתרחשו בפקיעין מצד עבריינים במגזר הדרוזי. במשך שנים התנהלו המשטרה ופרקליטות המדינה בגרירת רגלים תוך טיוח מודע של החקירה, גם אם לא מוצהר, עד לסגירתה מבלי שהוגש אף כתב אישום. ערר שהגישה רגבים נגד סגירת התיק נדחה לאחר שנתיים נוספות של סחבת, מבלי לבחון את חומר הראיות, בנימוק של חלוף הזמן.

הפרשה החלה במהלך שנת 2010, בה ניהלנו שתי עתירות לבג"ץ שעסקו ברפיון ידיים שגילתה משטרת ישראל כנגד עבריינות בנייה של הוואקף הדרוזי, והמנעותה מלפעול כנגד אלימות ואיומים מצד הוואקף הדרוזי כלפי חקלאי יהודי (3972/10).

על רקע אזלת ידה של משטרת ישראל במקרים אלו, פנינו למשטרת ישראל, בפנייה לפי חוק חופש המידע, בבקשה לקבל נתונים אודות הטיפול המשטרתי באירועי פקיעין החמורים שהתרחשו כשנתיים וחצי קודם לכן.

כזכור, במהלך החודשים הראשונים בשנת 2007 אירעו סדרה של אירועי הצתת מבנים וכלי רכב ביישוב פקיעין שבגליל העליון. במהלך אוקטובר 2007 אירעו מספר אירועי הצתת כלי רכב נוספים, שהתפתחו להשלכת רימוני רסס.

'אירועי פקיעין' הגיעו לשיאם במהלך התפרעות המונית ב30.10.2007, בה צבאו המונים, חלקם רעולי פנים, על בתי התושבים היהודיים בפקיעין, יידו אבנים, בלוקים, רימוני גז, הלם ועשן, פגעו ברכוש, בבתים ובאנשי כוחות הביטחון שנחלצו להגנת התושבים היהודים, תקפו שוטרים, פצעו כ-40 מהם, חלקם באורח קשה ואף לקחו שוטרת מג"ב בשבי תוך ניהול מו"מ לשחרורה.

בעקבות אירועי אותו יום הוקם צוות חקירה מיוחד במרחב הגליל תוך שהמשטרה מצהירה, כי העבריינים שהיו מעורבים במהומות הקשות ייעצרו ויועמדו לדין.

נוכח חומרת האירועים, אך צפוי היה כי רשויות האכיפה ינקטו בכל הכלים העומדים לרשותן על מנת למצות את הדין עם כלל המעורבים בסדרת האירועים האלימים. אולם מתברר כי המשטרה והפרקליטות החליטו להימנע מכך, תוך הצגת שווא לעיני הציבור. למראית עין נוהלה כביכול חקירה משטרתית במטרה למצות את הדין עם הפורעים, בעוד שבפועל, המטרה הברורה הייתה לסיים את חקירת אירועי פקיעין ללא הליכים משפטיים.

בפניית חופש המידע שהגשנו בשנת 2010, נתבקשה המשטרה להעביר את הנתונים אודות מספר התיקים הפליליים שנפתחו בעקבות הפרשה – וכן את מספרם של אלו שנחקרו; הועמדו לדין; הורשעו, או שהתיק כנגדם נסגר. תשובות המשטרה במהלך אפריל ומאי 2010 לימדו כי עד לפניית רגבים, לא הועברו תיקי החקירה לידי פרקליטות המדינה על מנת לקדם הגשת כתבי אישום כנגד החשודים בפרשה.

כמעט שלוש שנים (!) נדרשו למשטרת ישראל כדי להעביר את תיקי חקירת אירועי פקיעין לפרקליטות. ואם בכך לא די הרי שלגבי שני חשודים בהשתתפות באירועי אלימות, שקשה להפריז בחומרתם, ציינה המשטרה כי החליטה לסגור את התיק נגדם בעילה התמוהה של "חוסר עניין לציבור".

במהלך יולי 2010 אירע אירוע חמור נוסף בו נכלאו 18 חוקרי יחב"ל בבית מגורים במג'דל שאמס, שחולצו מהמקום רק לאחר שעות ארוכות תוך ניהול משא ומתן משפיל עם "נכבדי העדה". במקביל, התגודד בחוץ קהל מקומי רב במקום ולעיני צלמי העיתונות נהפכו ניידות משטרה תוך גרימת נזקים כבדים לרכוש והשפלת משטרת ישראל בפומבי.

בעקבות אירוע זה והנתונים שהתקבלו ממשטרת ישראל הנוגע לאירועי פקיעין פנינו אל היועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה בניסיון להתריע מפני הנזק הכבד שייגרם לשלטון החוק אם לא ימוצה הדין עם מי שהיה מעורבים בביצוע מעשים כה חמורים.

בפועל, העבירה המשטרה לפרקליטות מחוז חיפה את תיקי החקירה רק באוקטובר 2010. בתוך שבוע בלבד (!) החליטה הפרקליטות לסגור את תיקי החקירה, בעילה של "עבריין לא נודע", חרף העובדה כי הועברו לידיה פרטיהם של 12 חשודים שנעצרו בהתפרעויות ונחקרו באזהרה.

בעקבות התנהלות מקוממת זו, פנינו לפרקליטות בבקשה לממש את זכותה לעיין בחומרי החקירה, בהיותה עמותה ציבורית, על מנת שתוכל לבחון את ההחלטה ולערער עליה.

הפרקליטות הודיעה כי פנייתה תידון כערר על ההחלטה לסגור את התיקים, אולם התעלמה שוב ושוב מפניות רגבים שביקשו להתעדכן בטיפול בערר ובבקשתה לקבל את חומרי החקירה.

רק בנובמבר 2013, בחלוף כשנתיים וחצי ממועד הודעת הפרקליטות כי תדון בפנייתנו כערר, השיב המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים כי החליט לאשר את סגירת תיקי החקירה ולדחות את ערר רגבים, וזאת מבלי שחומר הראיות נבחן לעומק. הנימוק הענייני היחיד בו נומקה ההחלטה, היה חלוף הזמן הרב מזמן האירוע ועד למועד החלטתו…

בתגובה פנינו לפרקליטות המדינה בבקשה נוספת לקבל לידיה את חומרי החקירה, לאור העובדה כי בחלוף הזמן ובשל סגירת החקירה, אין חשש לפגיעה בחקירה בשל מתן זכות העיון.

גם מבקשה זו הוסיפה להתעלם הפרקליטות, ומשכך החליטה רגבים לעתור לבג"ץ נגד היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטות המדינה ומשטרת ישראל. בכתב העתירה התבקשו שופטי בג"ץ להוציא צו ביניים נגד המשיבות, ובדרישה להסביר את כל התנהלותן בצדדיה השונים של הפרשה: כיצד לא הוגש אף כתב אישום כנגד מי מן הפורעים, האופן  בו נוהלה החקירה וההחלטה על סגירת התיקים ללא בחינת חומר הראיות, הסחבת שננקטה מול פניות רגבים, והסירוב המתמשך להמציא לידיה את חומרי החקירה.