בית המשפט העליון הסיר את המכשולים המשפטיים כנגד הקמת היישוב חירן בצפון הנגב שהקמתו תקועה מעל עשור. השופטים קבעו: לתושבי הפזורה המתגוררים בתחומי היישוב המיועד אין כל זיקה לקרקע, ודחה בשתי ידיים את טענתם כי הקמת חירן מהווה צעד גזעני || כל סיפור חירן בעובדות מתומצתות
בשנת 2002 החליטה הממשלה על הקמת 14 יישובים בנגב הצפוני, בהם היישוב העירוני חירן המתוכנן להקמה על אדמות מדינה מדרום ליער יתיר, והמיועד לקליטת 2000 משפחות. במקביל להחלטה זו, הקימה ממשלת ישראל בעשור האחרון, 11 יישובים המיועדים אך ורק למגזר הבדואי, המכונים 'יישובי אבו בסמה'.
מאז ההחלטה על הקמת חירן, פצחו בדואים בני שבט אבו אלגיען המתגוררים בפזורה בלתי חוקית המכונה על ידם 'אום אל חירן', שנמצאת בתחומי היישוב המיועד, במאבק משפטי וציבורי נגד הקמת חירן, המתנהל בארץ ומחוצה לה.
ארגוני שמאל רדיקלי כגון 'עדאלה' ו'במקום' המנצחים על המאבק, מתעקשים להצמיד לסוגיית חירן תווית של מאבק לאומי, ואינם בוחלים בהפצת מידע שקרי המציג את מדינת ישראל כבריון גזעני. ישראל מוכפשת ברחבי העולם כמי שמבקשת לנשל ולהחריב כפר בדואי עתיק יומין, על מנת להקים על חורבותיו יישוב יהודי. בתחילת מאי 2015, חתם בית המשפט העליון את ההליך המשפטי שנמשך למעלה מעשור, וקבע כי אין שום מניעה להקמת היישוב.
השופטים קבעו כי אין לעותרים כל בעלות או זיקה מחייבת לקרקע ודחו את טענת הקיפוח והגזענות בשתי ידיים. בית המשפט ציין כי בפני תושבי פזורת 'אום אל חירן' פתוחה הדרך לגור בכל מקום חוקי בו יחפצו. כיתר בני שבטם שבחרו בכך בעבר, באפשרותם של משפחות אלו ליהנות מהטבות מפליגות שמעניקה מדינת ישראל לכל תושב פזורה (מגרש למגורים בחינם ביישוב חוקי לצד מענק כספי נדיב כפיצוי על הבית הלא חוקי). השופטים הוסיפו כי בפני העותרים פתוחה הדרך לרכוש מגרשים ביישוב המיועד, ככל אזרח אחר.
למרות פסק הדין הברור, ממשיכים ארגוני השמאל בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד היישוב חירן. את האמת הפשוטה לאשורה קל להבין על ידי הכרת העובדות ההיסטוריות על רצף הזמן.
חירן לאורך ציר הזמן 1948-2015
1948-1956: שבט אבו אלגיען, המונה 200 נפש, התיישב באזור בית קמה והקים את אוהליו עד הגבול הירדני. בני השבט עסקו בהברחה מעבר לגבול ובמסירת ידיעות אודות תנועות צה"ל על כביש 40.
1956: בעקבות הפעילות העוינת, מעביר הממשל הצבאי את רוב בני השבט, בהסכמתם, לאזור עתיר, שם הם מקבלים אדמות בחכירה, לשימוש חקלאי, ומקימים את אוהליהם.
שנות ה-60: חלק ממשפחות השבט שהתיישבו בעתיר, יצאו מהתחום שהוקצה עבורם והתפרסו על שטחים נוספים מסביב, בהם גם האזור המיועד להקמת היישוב חירן.
1980: המדינה מקימה ומפתחת יישובים עבור תושבי הפזורה, הכוללים שירותי בריאות, חינוך ותברואה. כל גבר מבני השבט זכאי לקבל חינם אין כסף, מגרש מפותח לבניה בגודל חצי דונם – זכות שאיננה ניתנת לאף אזרח ישראלי שאיננו בדואי.
שנות ה-80 ואילך: רוב שבט אבו אלגיען עוזב את הפזורה ועובר למגורי הקבע בעיירה חורה הסמוכה. מיעוטם נשאר באזור ההתיישבות בעתיר ומעמיקים את אחיזתם באזורים הנוספים עליהם השתלטו. במהלך השנים, המבנים הלא חוקיים בגבעה המכונה על ידי הפולשים 'אום אל חירן', הולכים ומתרבים בהדרגה: מ-22 מבנים בשנת 2000, ועד ל-36 מבנים בשנת 2010.
2002: ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מחליטה להקים 14 ישובים בנגב הצפוני, ביניהם חירן – יישוב עירוני. על חלק קטן מהאדמות שהוקצו ליישוב המתוכנן לקליטת אלפיים משפחות, נמצא המקבץ הלא חוקי 'אום אל חירן', המונה משפחות בודדות. תושביו נדרשים על ידי המדינה לעבור למגרשים שהוקצו עבורם בעיירה חורה, אך אלו מסרבים.
2004: נציגי הפולשים פונים לבית משפט השלום (ת"א 3326/04) כנגד ההחלטה להקמת היישוב חירן, בטענה כי המדינה היא זו שקבעה את ישיבתם במקום. הפולשים טוענים כי מדינת ישראל פועלת ממניעים גזעניים, וכי היא מבקשת להרוס כפר בדואי, כדי להקים במקום יישוב יהודי.
2009: בית משפט השלום קובע כי העותרים לא הוכיחו רכישת זכויות במקרקעין ודוחה את העתירה. הללו מערערים על פסק הדין בבית המשפט המחוזי (ע"א 1165/09).
2011: בית המשפט המחוזי מאמץ את מסקנותיו של בית משפט השלום. הפולשים שבים ומערערים לבית המשפט העליון (רע"א 3094/11).
2013: לאחר ערעורים חוזרים ונשנים של בני שבט אבו אלגיען, נשלם ההליך התכנוני של הישוב חירן בכל דרגי וועדות התכנון במשרד הפנים.
2015: בית המשפט העליון תומך אף הוא בפסיקות קודמיו ומורה כי על הפולשים לעזוב את השטח.
