בתוך חודש נידונו שתי עתירות שונות שהגשנו יחד עם בעלי קרקעות יהודים, שביקשו לקצוב לוח זמנים לפינוי בדואים שפלשו לאדמתם ובנו במקום כפרים לא חוקיים. לצד מי עמדו שופטי בג"ץ בשני המקרים?
בית המשפט העליון דחה בשבוע שעבר את הערעור שהגשנו (עע"מ 3142/15) בפרשת הכפר הבדואי ביר האדאג', אשר מאות מתושביו פלשו לחלקה סמוכה בבעלות יהודית פרטית, ובנו במקום עשרות בתים בלתי חוקיים.
בשנת 1995, לאחר שהמדינה החליטה להקים את איזור התעשיה רמת חובב, נדדו בני שבט אלעזאזמה מרמת חובב לתחומי מועצת רמת נגב, והקימו מקבצים בלתי חוקיים ליד קיבוץ רביבים.
השהות הזמנית הפכה לקבועה, ובשנת 1999 החליטה המדינה 'להלבין' את המקום ולהכיר בו למפרע כיישוב חוקי, תוך שהיא משקיעה במקום מיליוני שקלים בפיתוח מגרשים לבנייה, תכנון מסודר של היישוב ובהכנת תשתיות עבור תושביו.
מאז, למרות שלתושבים הבדואים הוצעו פתרונות זמינים וחוקיים ביישוב המוסדר, נבנו עשרות רבות של בתים ללא היתר בתוך החלקה הפרטית בבעלות יהודית – הנמצאת הרחק מתכנית המתאר של היישוב.
בשנת 2013 עתרנו יחד עם בעלי הקרקע לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בדרישה כי יורה למדינה להרוס את הבניה הבלתי חוקית, וייצור תבחין שיעניק עדיפות לאכיפה בחלקה המדוברת, מאחר והיא בבעלות פרטית. הדגשנו כי אחריות הפינוי מוטלת על המדינה לאור היסוד החוקתי של זכות הקנין, ומאחר ואין בידיהם את האמצעים והדרך לפנות את הפולשים לאדמתם.
המדינה התנגדה לעתירה, והודיעה כי היא מנהלת הליך של הדברות "בדרכי נועם" מול עשרות רבות של בתי אב במתווה של פינוי-פיצוי. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה ודחה את העתירה.
יחד עם בעלי הקרקע ערערנו לבית המשפט העליון, בבקשה כי השופטים יקצבו למדינה דד-ליין ברור לסיום פינוי הפולשים. במהלך הדיון שהתקיים בשבוע שעבר ציין עורך הדין שלנו, עמיר פישר, כי "מדובר בבעיה שהמדינה מטפלת בה עשרות שנים בחוסר הצלחה מוחלט, ולכן אמרנו שנכון לקצוב 5 שנים להריסה. לא מדובר ביומיים אלא בפרק זמן".
בניגוד חד לפסקי דין שניתנו בתיקים בהם נטען כי יהודים בנו על קרקע פרטית פלשתינית, בהם קצב בג"ץ את פינוי הקרקע באופן חד וברור, הפתיעה הנשיאה מרים נאור באמירה הפוכה: "לא ניתן לקחת את קרקע העותרים ולשים אותה עם כל הכבוד במרכז החיים. אי אפשר לקחת את הקרקע של העותרים שבמקרה פנו לבית משפט, ולקבוע לגביהם מתווה שונה מהמתווה הכללי שהמדינה עובדת עליו".
השופטים נאור, זילברטל ומזוז החליטו לדחות את הערעור של בעלי הקרקע. פסק הדין הלקוני נמנע מלהתייחס לטענות בעלי הקרקע, והסתמך על סעיף טכני בלבד בתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשר לדחות ערעור ללא כל הנמקה. את הגלולה המרה 'המתיקו' השופטים בכך שלא השיתו תשלום נוסף של הוצאות משפט על תנועת רגבים, שהוציאה במהלך השנים על ניהול ההליך המשפטי עשרות אלפי שקלים.
