תגית: בית המשפט

לפני מספר חודשים העניק בית המשפט העליון פסק דין מכונן בפרשת אל עראקיב – תיק הדגל של תביעות הבעלות של הבדואים בנגב. היום אנחנו מגישים לציבור את מסמך 'אל-עראקיב והנראטיב' – תמצות פסק הדין, המהווה אבן דרך להסרת החסמים לפיתוח הנגב

טענות הבדואים לבעלות על מאות אלפי דונמים בנגב, מלוות את השיח הציבורי במדינת ישראל כבר שנים ארוכות, ומהוות את אבני הנגף המשמעותיות ביותר העומדות בפני ממשלות ישראל בבואן לטפל בקידומה של האוכלוסיה הבדואית בנגב לסטנדרטים ראויים למדינה מתוקנת במאה ה- 21. במהלך עשרות השנים האחרונות נמנעו ממשלות ישראל מהתמודדות ישירה עם סוגיית הבעלות תוך שכל ממשלה משאירה את הטיפול בתפוח האדמה הלוהט לזו שאחריה, והשיח הציבורי שליווה את הסוגיה התנהל באופן בו הציבור הישראלי הולעט בשקרים, פרשנויות ושמועות.

ארגוני שמאל הממומנים בנדיבות על ידי ממשלות זרות בחרו ליטול את סוגיית בירור הזכויות במקרקעין, ולהפכה לסלע מחלוקת מהותי הנושא אופי לאומני. במקום שהסוגיה תידון ותטופל כשאלה משפטית קלאסית ואוניברסלית, בוחר השמאל הרדיקלי להציגה בישראל וברחבי העולם כהיבט נוסף של הסכסוך היהודי-ערבי, תוך השחרת פניה של מדינת ישראל כגורם קולוניאליסטי ומנשל.

לפני מספר חודשים דחה בית המשפט העליון את תביעת הבעלות המפורסמת ביותר, בפרשת אלעראקיב. ניתן לקבוע כי פסק הדין (ע"א 4220/12) הוא היסטורי ומכונן, מאחר והסוגיות שהועלו בעתירת המשפחה, שזורות בנרטיב הבדואי ונוגעות לאלפי התביעות חסרות הבסיס שהוגשו במרחב. באמצעות מקרה זה, ביקשו ארגוני השמאל להציב אבן בוחן וליצור תקדים משפטי מסוכן, שיקעקע את בעלותה ומשילותה של מדינת ישראל באיזור הנגב.

אל עראקיב הוא כפר בדואי לא חוקי שהוקם בסביבות 1999 על אדמות מדינה כ-10 ק"מ מצפון לבאר שבע. אנשי משפחת אל-עוקבי מהעיירה רהט, פלשו לאדמות המדינה והחלו לעבדה ולהקים במקום מבנים שונים, בטענה כי אדמות אלו היו שייכות למשפחתם במשך דורות רבים. לטענתם, הם פונו מהאזור לאחר מלחמת השחרור על ידי צה"ל, תוך הבטחה שהפינוי הוא זמני בלבד.

במאבק מתוקשר, אלים וקולני אותו ייצאו ארגוני השמאל לתקשורת הבינלאומית, פלשו המשפחות הבדואיות למקום קרוב ל-80 פעמים, ובכך הפך אל-עראקיב למותג המסמל את מאבקם העיקש "וההרואי" של הבדואים להיצמד בכל מחיר לאדמה שעליה הם יושבים מאות בשנים, כביכול.

במקביל פנו הפולשים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 7161/06), בדרישה לרשום על שמם כ-10,000 דונמים של קרקע, בטענה כי על חלקות אלו התקיים כפר היסטורי בשם 'אל-עראקיב' מאז התקופה העות'מנית, וכי משפחתם עיבדה את האדמות שהיו בבעלותה, והעבירה אותן בירושה מדור לדור.

למעשה, שלל טענות בני משפחת עוקבי בפרשיית אל-עראקיב יצרו, יחדיו, תיאור של הנראטיב הבדואי בדבר זכויות עתיקות במקרקעין במרחב הנגב. כלומר – על פי תפיסתם של הבדואים, המציאות בה הם חיו בנגב, במהלך עשרות השנים שקדמו להקמת מדינת ישראל ולאחר הקמתה, הקנתה להם זכויות של בעלות באדמות.

פעיל השמאל הרדיקלי פרופסור אורן יפתחאל, מהמחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי מאוניברסיטת בן גוריון, אף שימש כעד מומחה מטעם התביעה. יפתחאל הגיש לבית המשפט שתי "חוות דעת מומחה" גדושות בשורה ארוכה של ראיות לכאורה, לפיהן אדמות אלו אכן היו בבעלותה של משפחת אל-עוקבי במשך שנות דור.

בשנת 2012 דחתה השופטת שרה דברת את התביעה וקיבלה במלואה את עמדת המדינה, תוך שהיא מפרקת אחת לאחת את טענות התביעה. הפולשים מיהרו לערער לבית המשפט העליון כנגד פסק הדין השיטתי והמפורט, אולם במאי 2015 דחה הרכב השופטים בהשתתפות אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ואסתר חיות את הערעור. השופטים לא חסכו במילות הביקורת על טיבן ואמינותן של הראיות כביכול שהציג יפתחאל, והציגו עירום ועריה את "חוות דעת המומחה" שהגיש.

שתי הערכאות הגיעו לשתי קביעות משמעותיות: הקביעה האחת, עובדתית, היא שלילת חלק ניכר מטענות הבדואים וערעור בסיס הנראטיב הבדואי עצמו. הקביעה השניה, משפטית במהותה, היא כי לנראטיב לבדו, גם אם היה מגובה בעובדות היסטוריות, אין את היכולת להקנות לבדואים מעמד משפטי מוכר בקרקע וכי זכויות אלו נקבעות אך ורק בטענות משפטיות שמקורן בחוק.

כשירות לציבור אנחנו מוציאים לאור את מסמך המדיניות "אל עראקיב והנראטיב" הסוקר בקצרה את הסוגיות שנידונו בפני בית המשפט ומפרט את עיקרי פסק הדין היסודי שניתץ בשיטתיות את שלל המיתוסים.

כל מי שבוחן את הסוגיה בהגינות מודה כי מלחמת ההתשה המשפטית שמנהלים ארגוני השמאל ואחוזים בודדים מכלל הבדואים כנגד מדינת ישראל, היא זו שמונעת כבר שנים ארוכות את קידומן של תכניות לאומיות לפיתוח הנגב לרווחת כלל תושביו. שבויי המערכה הזו הם תושבי הנגב כולו, ובראשם מרבית האוכלוסיה הבדואית המוחלשת שכלל אינם צד בסכסוך.

אין ספק כי קביעותיו הנחרצות של בית המשפט בפרשיית אל-עראקיב צריכות להוות זרז לקידום ההליכים המשפטיים לבירור מעמדם המשפטי של האדמות בנגב תוך רישום הבעלות בקרקעות אלו על שם בעליהן החוקיים (בהתאם לחוקי מדינת ישראל ולא בהתאם לנראטיב הבדואי). בכך ניתן יהיה להסיר מעל סדר היום את סוגיית הבעלות באדמות הנגב, ולאפשר את קידום הליכי הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב לרווחת הנגב ומדינת ישראל כולה.

מאות מיליוני ₪ מועברים מדי שנה למועצות האיזוריות הבדואיות, אך תושביהן כלל לא נדרשים לשלם ארנונה. עתירה חדשה שהגשנו לבג"ץ חושפת התחמקות שערורייתית של משרד הפנים || איפה הכסף

תקציביה השנתיים של כל רשות מקומית בישראל – עיר, מועצה איזורית או מקומית – נסמכים על שני מקורות עיקריים: הכנסות עצמיות של הרשות ותקציבים ייעודיים ממשרדי ממשלה. מטבע הדברים, ברשויות אמידות, מצטמצם היקף הסיוע הממשלתי, וברשויות עניות הוא מהווה חלק משמעותי יותר בתקציב השנתי.

על מנת לתמרץ את הרשויות להפוך לרווחיות יותר, מותנים חלק מתקציבי הממשלה בהוכחות לייעול ההכנסות העצמיות כדוגמת גביית הארנונה, הכנסות תאגיד המים המקומי, תשלומי מתנ"סים וכדומה.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ50% בממוצע מתקציבן השנתי של עיירות הפיתוח בנגב, הסתמך על תקציבי ממשלה, בעוד שברשויות הבדואיות בנגב היווה התקציב הממשלתי כ-80% מהכנסותיהם.

הבולטת מכולן היתה המועצה האיזורית אבו-בסמה שבנגב שתקציבי הממשלה השונים היוו 98.2% (!) מתקציביה לשנת 2011. המועצה נתמכת בתקציבי ממשלה בסך של קרוב ל-180 מיליון ₪ מדי שנה.

מבקר המדינה מתריע

בסוף שנת 2011 פרסם מבקר המדינה דו"ח על הביקורת בשלטון המקומי. בפרק שדן במועצת אבו בסמה תיאר המבקר כיצד שנה אחר שנה, חרף התקציבים הגבוהים שמעבירה הממשלה, מסיימת המועצה את שנת הכספים בגירעון של מיליוני שקלים, אולם חמורה מכך היא העובדה, כי באופן שערורייתי, המועצה כלל לא התאמצה להגדיל את הכנסותיה העצמיות.

"נמצא כי המועצה אינה מחייבת את התושבים בארנונה בעד שטחי מגורים, אינה מנהלת מערך חייבים וגבייה ואין ברשותה נתונים בדבר שטחי הבניינים והנכסים שבתחום שיפוטה לרבות נתונים על הבעלים של אותם נכסים. בשנת 2008 גבתה המועצה ארנונה בסך 1.63 מיליון ש"ח, ובשנת 2009 גבתה ארנונה בסך 1.98 מיליון ש"ח. את רובה גבתה בעד מחצבה שבשטח שיפוטה ואת היתרה בעד מתקנים שונים", ציין המבקר.

משמעות הדבר כי בעוד מדינת ישראל משקיעהמאותמיליוני שקלים לממן את השירותים הניתנים לתושבי המועצה, התושבים עצמם כלל לא נדרשים לשלם תשלומי ארנונה עבור התושבים הניתנים להם.

בדו"ח המבקר צויין כי "המועצה מסרה בתשובתה למבקר המדינה, כי היא קיבלה ממשרד הפנים תקציב מיוחד לקידום ביצועו של סקר נכסים ביישובי המועצה, שיאפשר, בין השאר, את גביית הארנונה, וכי היא נמצאת בשלב אפיון צורכי הסקר".

בנוסף נכתב בדו"ח המבקר כי "משרד הפנים מסר בתשובתו למשרד מבקר המדינה מאוגוסט 2011 כי המועצה פנתה אליו בבקשה לקבלת סיוע כספי לביצוע הסקר, לאחר שהשלימה את האפיון לביצוע הסקר כולל אומדן העלויות".

לסיכום, הורה מבקר המדינה למועצה כי "עליה לפעול לכך שביצוע הסקר יושלם בהקדם האפשרי,לשם הסדרת גביית המסים והאגרות והגדלת הכנסותיה העצמיות, שכן הגבייה המצומצמת שמבצעת המועצה פוגעת ביכולתה לספק שירותים בסיסיים לתושבים".

איפה הכסף?

בראשית פברואר 2012, כשלושה חודשים לאחר פרסום דו"ח המבקר, פנינו לשר הפנים דאז, אלי ישי, הממונה על מחוז דרום במשרדו בדרישה לממש את סמכותכם ולפעול לאלתר להקמת מערך לגביית ארנונה מנכסי המגורים בשטח אבו בסמה.

לאחר כחצי שנה בה נשלחו למשרד הפנים תזכורות חוזרות ונשנות שלא נענו, פנינו במהלך יולי 2012 למועצת אבו בסמה בדרישה כי תקים מערך לגביית ארנונה. בתשובת המועצה נטען בין השאר, כי היא אינה גובה ארנונה מאחר ומשרד הפנים טרם אישר לה את העברת התקציב לביצוע סקר הנכסים.

דברים אלו עמדו בסתירה גמורה לתשובת המועצה למבקר המדינה שהובאו לעיל, לפיהם התקציב המיוחד לביצועו של סקר הנכסים התקבל ממשרד הפנים. פניית 'חופש מידע' נוספת מטעם רגבים למועצת אבו בסמה העלתה, כי המועצה העניקה רשיונות עסק ל21 עסקים, אולם גבתה ארנונה רק ממחציתם.

בשלהי 2012 פוצלה מועצת אבו בסמה לשתי מועצות איזוריות; נווה מדבר ואל-קאסום, וזמן קצר לאחר מכן מונה גדעון סער לשר הפנים החדש. רק בחלוף כ-15 חודשים מפנייתנו למשרד הפנים, ולאחר תזכורות חוזרות ונשנות, התקבלה במאי 2013 תגובה עניינית מטעם הממונה על המחוז הדרומי במשרד הפנים.

"כידוע, 11 היישובים של המועצות הינם בעלי מאפיינים ייחודיים שיש בהם כדי להקשות ולעכב הליכים, לרבות קשיים באיתור וזיהוי תושבים… אין מדובר בביצוע סקר נכסים רגיל כי אם בהליך מורכב יותר", ציין הממונה. לדבריו, עד לסוף שנת 2013 יקבעו המנגנונים, התקציב ושילוב המערכות, "לשם השתת ארנונה על תושבי המועצות כבר בשנת 2014".

המניעים הנסתרים נחשפים

חרף ההתחייבות הברורה, בשנת 2014 טרם בוצע סקר הנכסים, ולא נשלחו שומות ארנונה לתושבים. התרעת 'קדם עתירה' נשלחה למשרד הפנים, שנאלץ, לבסוף, להסגיר את הסיבה האמיתית לחוסר ביצוע סקר הנכסים וגרירת הרגלים הנמשכת על פני שנים ארוכות.

"ביצוע הסקר באמצעות התקציב הרגיל של המועצות אינו יכול לקבל ביטוי, היות שכלל הפעילות השוטפת של המועצות מבוססת על מענקים של משרדי הממשלה השונים" ציין אבי הלר, הממונה על מחוז דרום, במכתב מחודש אפריל 2014.

"סקר הנכסים האמור ידרוש להתייחס לבניה הקיימת בשטח תוך איתור בעלי המבנים. ביצוע האמור מחייב סריקה פיזית בשטח תוך התעמתות עם האוכלוסיה, כאשר ברור לכולנו שקבלת שיתוף פעולה מצד האוכלוסיה שואף לאפס", הודה הממונה.

את ההתנהלות הבלתי מתקבלת בעליל ניתן לסכם בקצרה: בשנת 2014 המועצות לא החלו בגביית ארנונה מהתשובים ומרוב העסקים הפועלים בתחומיהן, ובמשרד הפנים טוענים כי המועצות אינן גובות ארנונה בשל הצורך לביצוע סקר נכסים. זאת כאשר בשנת 2011 טענה המועצה בפני מבקר המדינה כי קיבלה ממשרד הפנים את המימון הנדרש לביצוע סקר הנכסים, ומשרד הפנים טען כי המועצה "השלימה את האפיון לביצוע הסקר כולל אומדן עלויות".

לאחר שהובהר מעבר לכל ספק כי משרד הפנים והמועצות הציגו בפני מבקר המדינה מצג שווא לפיהם משרד הפנים יממן את הכנת הסקר, והמועצה תחל לגבות את הארנונה, מבלי להציג את המניעים הסמויים לחוסר המעש, הגשנו עתירה לבג"ץ (5663-14) המפרטת את העובדות דלעיל, ומצביעה על חוסר הסבירות הקיצוני בהתנהלות משרד הפנים.

"ככל שמאחורי אי הקמת מערך הגביה עומדים מניעים סמויים שהוסתרו ממבקר המדינה, ובעיקרם הרצון שלא לפגוע בהגירה מהפזורה לשטחי המועצות – הרי שמדובר בטעות קשה בשיקול הדעת", מציין עורך הדין שלנו, עמיר פישר, בדברי הסיכום לעתירה. "הפיכת המועצת לאקס-טריטוריה פוגעת בבסיס עליו עומד הליך ההסדרה. ככל שהמדינה מעוניינת לקדם את ההגירה למועצות, הרי שיש לעשות זאת על ידי תוספת תקציבים ושיפור השירותים הניתנים לתושב, ולא ע"י מתן פטור גורף מחובת תשלום מיסי ארנונה".

המשך הדיון בעתירה שהגשנו נגד עשרות בתים שבנו בדואים מביר האדאג' על חלקה בבעלות יהודית, יתקיים בעוד מספר חודשים. במהלכם יעקוב בית המשפט אחרי התקדמות הסדר 'פינוי-פיצוי' נדיב שהציעה המדינה לפולשים

בשנה שעברה הגשנו עתירה בשם יהודים שעשרות מבתי היישוב הבדואי ביר-האדאג' נבנו על אדמתם הפרטית ללא היתר. ביר-האדאג' הינו יישוב בדואי שהוכר על ידי המדינה, שהשקיעה במקום מיליוני שקלים בפיתוח מגרשים לבנייה, תכנון מסודר של היישוב ובהכנת תשתיות עבור תושביו.

למרות שלרשות התושבים הבדואים קיימים פתרונות זמינים ביישוב המוסדר, נבנו עשרות בתים ללא היתר בחלקה הפרטית הנמצאת בבעלות יהודית – הרחק מתכנית המתאר של היישוב.

העתירה הוגשה נגד ראש הממשלה, שר הפנים, יחידת הפיקוח של משרד הפנים והועדה המחוזית לתכנון ובניה של מחוז דרום, בדרישה כי יפעלו להריסת הבניה הבלתי חוקית, ויורו על תבחין שיעניק עדיפות לאכיפה בחלקה המדוברת, מאחר והיא בבעלות פרטית.

יצוין, כי ביקשנו מהמדינה לקבל כח משטרה שיאבטח את כניסת נציגיה למקום, על מנת לצרף לעתירה כמשיבים גם את הפולשים עצמם – אך המדינה סירבה לכך.

.בדיון שהתקיים בבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע, הזכיר עורך הדין שלנו עמיר פישר כי נושא דיני תכנון ובניה בשילוב פלישה לקרקע פרטית, בא לידי ביטוי פעם אחר פעם בשנים האחרונות בפני בית המשפט העליון בעתירות שהגיעו לפתחו בענייני יהודה ושומרון. "הוגשו עתירות גם כנגד יישובים שהוקמו על אדמות מדינה, וגם על יישובים שנבנו על אדמות פרטיות. בית המשפט העליון בסדרה של החלטות קבע כי כשמדובר באדמות מדינה, למדינה יש את הזכות לקבוע את סדרי העדיפויות – ובית המשפט לא בנקל יתערב בכך, אבל כשמדובר בבניה בקרקע פרטית, בית המשפט מגלה אפס סובלנות ומורה למדינה לנקוב במועדים ברורים וקצרים כדי לפנות את המקרקעין".

נציגי הפרקליטות טענו כי "האכיפה קיימת כל הזמן בשטח", וציינו כי קרוב למאתיים בתי אב בדואים, הצטרפו בחודשים האחרונים להסדר פינוי-פיצוי נדיב שמציעה המדינה לתושבים הבדואים, ולפיכך יש לדחות את העתירה, משום שהליכים כאלה אורכים זמן רב.

סגנית הנשיא, השופטת שרה דברת הורתה לדחות את הדיון בחמישה חודשים, על מנת לעקוב במהלך התקופה אחר מידת התקדמות ההסדר המוצע לתושבים הבדואים הפולשים, "שמא יהיה בכך כדי לייתר את המשך הדיון בעתירה".

כוחות משטרה ומנהל מקרקעי ישראל פינו והרסו מבנים לא חוקיים בכפר הבדואי אל-ערקיב. במהלך העשור האחרון פלשו התושבים שוב ושוב לאדמות מדינה, תוך הפרה חוזרת ונשנית של החוק והוראות בתי המשפט

כוחות משטרה ופקחים של מנהל מקרקעי ישראל פינו והרסו מבנים לא חוקיים שבכפר הבדואי אל-ערקיב שבצפון הנגב. ביצוע הפינוי עוכב על ידי בית המשפט בשעות הלילה בשל בקשה של התושבים הבדואים לעכב את הפינוי. אולם השופטת בית המשפט השלום ברמלה הסירה את הצו ונתנה אור ירוק לכוחות המשטרה לאכוף את החוק.

על אף שהמבנים בכפר הבדואי אל-ערקיב אינם חוקיים וערכאות שיפוטיות שונות החליטו שיש לפנות את המקום, נמנעו עד כה משטרת ישראל וגורמי אכיפת החוק מלבצע את הפינוי.

תחילת השתלטות הבדואים על המקום בשנת 2002 כשהקימו לראשונה אוהלים. המשטרה פינתה אותם לאחר מכן אולם התעקשות הבדואים נמשכה ואלו המשיכו לתפוס את השטח באמצעות בניה ונטיעות לא חוקיות.

לאורך כל התקופה השתמשו הפולשים הבדואים בבתי המשפט על מנת לדחות ולמנוע את פינוי המבנים הלא חוקיים. חלק מהעתירות הגיעו אף לבית המשפט העליון, אך כולם נדחו. כך למשל נכתב בפס"ד משנת 2007 של שופטת בית המשפט השלום:

"התנהגותם של המבקשים, בפרשה הנדונה, נגועה בחוסר תום לב, נקבע כי הם פלשו למקרקעין …, פונו מהם ע"י המשטרה וחזרו ופלשו אליהם פעמים נוספות.  חוסר תום ליבם של המבקשים בהליך זה, בא לידי ביטוי גם בבקשות שהוגשו בעיתוי הנוכחי, דהיינו 3 שנים לאחר שניתנה ההחלטה בבית המשפט העליון, אשר דחתה את ערעורם של המבקשים וקבעה כי צווי הסילוק שהוצאו כנגדם, מכח חוק מקרקעי ציבור סילוק פולשים, תשמ"א – 1981, הוצאו כדין.".

למרות הפינוי האחרון משנת 2010 שבוצע בהוראת בית המשפט, חידשו הבדואים את ההשתלטות, אך הפעם נכנסו לבית הקברות הסמוך ושם בנו מספר מבנים ואוהלים, סגרו את הסככה המשמשת את מבקרי בית הקברות. לאחרונה הגדילו לעשות ובנו צריח שישמש מסגד. הכל בניגוד לחוק ולהוראות בתי המשפט.