תגית: הסדרת ההתיישבות הבדואית

כיצד בחר להגיב יו"ר הוועדה ח"כ בני בגין, כשהח"כים הערבים תקפו את הנציג שלנו בצעקות וקללות? צפו

בדיון סוער במיוחד שהתקיים השבוע בועדת הפנים של הכנסת על הקמת היישוב חירן שבנגב, הוזמן לדבר גם נציג מטעמנו, עמיחי יוגב, המשמש כרכז מחוז הדרום בתנועה. הדיון התקיים על פי דרישת הרשימה הערבית המשותפת, לאור העובדה כי כדי להתחיל בעבודות הפיתוח להקמת היישוב שאושררה לאחרונה על ידי בג"ץ, יש צורך לפנות מקבץ בדואי לא חוקי, היושב על חלק מהאדמות שהממשלה מייעדת ליישוב חירן.

בדיון המתוח שנוהל על ידי חבר הכנסת בני בגין, השתתפו בו נציגים מטעם משרדי הממשלה, לצד מספר רב של תושבים בדואים וארגוני שמאל. לאחר שכלל חברי הכנסת שנכחו בדיון נשאו דברים, ניתנה רשות הדיבור לגופים האזרחיים שהוזמנו לוועדה. בזה אחר זה וללא כל הפרעה, נשאו דברים תושבים בדואים, נציג עמותת הכפרים הלא מוכרים, ואנשי ארגון השמאל 'עדאלה' המתנגדים להקמת היישוב חירן.

עמיחי יוגב, רכז דרום שלנו, ביקש לדבר על העובדה כי מדינת ישראל עושה מעל ומעבר למען תושבי המקבץ הלא חוקי, אולם ברגע שפתח בדברים הוא הותקף בצעקות וקללות קשות על ידי חברי הכנסת הערבים והתושבים הבדואים.

במקום להשליט סדר באולם ולאפשר ליוגב להשלים את דבריו באין מפריע, בחר חבר הכנסת בגין לזרז דווקא את יוגב שיסיים את דבריו. הצעקות והקללות נמשכו ובגין 'חתך' את נציג רגבים ועבר לדובר הבא.

"הדיון הזה הוא ניסיון ברור להלך אימים על מדינת ישראל ומוסדותיה", אומר יוגב בעקבות הדיון. "ממשלת ישראל החליטה על הקמת היישוב לפני 14 שנים. זה עבר בצורה מוחלטת את מבחן בג"ץ שקבע כי אין פה שום נישול או גזענות, ואישר להתקדם בתהליך הקמת היישוב.

"חברי הכנסת הערבים מאיימים בצורה גלויה על מדינת ישראל ומצהירים כי הם יטרפדו את המהלך בכל דרך אפשרית. מדובר פה במבחן ריבונות חשוב למדינת ישראל שצריכה להגיד בצורה הברורה ביותר: לא תהיה פה מדינה בתוך מדינה!".

כזכור, הדיון בוועדת הפנים נערך למעשה לאחר מתן פסק דין חלוט של בג"ץ שקבע כי אין מניעה לפנות את תושבי המקבץ הלא חוקי. לפני חודש בלבד קבעה נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, כי אין מקום לקיים דיון נוסף בעתירה, ובכך למעשה חתמה את הסאגה המשפטית.

פסק הדין קבע כי בפני תושבי המקבץ פתוחה הדרך לרכוש מגרשים ביישוב המיועד, ככל אזרח אחר, או לאמץ את אפיק הפיצויים הנדיב שהוצע להם על ידי המדינה לפני שנים רבות, הכולל מגרש מפותח של 800 מ"ר, בעיירה חורה הסמוכה בסבסוד כמעט מלא של המדינה, לצד מענק כספי נדיב כפיצוי על הבית הלא חוקי.

בגין העדיף להתקפל בפני הצעקות והאיומים של הבדואים וחברי הכנסת הערבים במקום להעמיד אותם במקומם. ההתקפלות הזו היא ביטוי מצער להתנהלותו של בגין בשנים האחרונות בסוגיית הסדרת ההתיישבות הבדואית.

לאחר שהממשלה אישרה לפתוח בהליך הקמה של חמישה יישובים חדשים בנגב, אנחנו מברכים על המהלך ודוחים את טענות ארגוני השמאל המתנגדים למהלך: "ממחזרים טענות ישנות הלוקות במידה חריפה של חוסר אמת"

בישיבת הממשלה השבועית החליטה הממשלה לבחון את הקמתם של חמישה יישובים קהילתיים חדשים בנגב. ההחלטה החדשה שצפויה כעת לעבור הליך תכנון במועצה הארצית לתכנון ובנייה, כבר נתקלת בהתנגדויות מצד ארגוני שמאל קיצוני.

ההחלטה על הקמת היישובים החדשים, נמצאת רק בתחילת דרכה, ותעבור הליך ממושך של תכנון מקצועי, בו ישוקללו הצרכים השונים של בניה ופיתוח מחד, מול שמירה על המרחבים והטבע מאידך. זהו צורך השעה לפיתוח הנגב שייתן מענה חיוני גם למצוקת הדיור. על אף שהקמת יישובים חדשים עשויה להיות כרוכה בעלויות גבוהות מאשר פיתוח יישובים קיימים, זהו המחיר המתבקש והנכון למען הפרחת הנגב.

מנגד, בארגוני השמאל כבר ממהרים להתנגד למהלך. בהודעה לתקשורת שהוציאו "האגודה לזכויות האזרח" ועמותת "במקום", נטען כי "היישוב נווה גוריון אמור לקום על חלק מאדמת ביר האדג', כפר מוכר שכולל כ-6,000 תושבים והיישוב 'דיה' מתוכנן על הכפר הלא מוכר קטמאת בו מתגוררים כ-1,500 בני אדם".

טענות ארגוני השמאל לוקות במידה חריפה של חוסר אמת. "הכפר" קטמאת, אינו אלא כינוי נלעג לשרשרת מקבצים לא חוקיים שנבנו ברובם על אדמות מדינה הרשומות בטאבו בין ערד לעיירה ערערה. היישוב 'דיה' מתוכנן להבנות על אדמות מדינה אלו. היישוב המתוכנן 'נווה גוריון' ממוקם על קרקע יהודית בבעלות פרטית, עליה השתלטו באופן לא חוקי עבריינים בדואים.

כזכור, היישוב ביר האדאג' הוקם ע"י המדינה כדי להסדיר ולהלבין בניה לא חוקית של בדואים שהשתלטו על אדמות מדינה בניגוד לחוק. במקום לפנות את העבריינים מהמקום, המדינה החליטה לפני כעשור להקים להם יישוב על האדמות שהם גזלו מהמדינה. חלקם הגדילו לעשות והשתלטו על עוד קרקע מחוץ לתחומי היישוב, אלא שהפעם הם גנבו קרקעות שרשומות בטאבו בבעלות יהודית פרטית. עכשיו הארגונים האלה רוצים שהמדינה תעניק על מגש של כסף לאותם עבריינים גם את הקרקעות הפרטיות.

טענות ארגוני השמאל מהוות מיחזור של טענות שנדחו ופורקו באופן יסודי על ידי בית המשפט העליון בפרשת היישוב חירן. נראה שיש כאלה שרוצים רק ישובים בדואים בנגב, אבל הנגב יתפתח ויצמח לרווחת כל תושביו, חרף כל המקלות שגורמים אלו יתקעו בגלגליו.

החברה להגנת הטבע מנהלת כארבע שנים קרב מר נגד פיתוח היישוב 'שיזף' בהר הנגב, בנימוק שאין להקים יישובים חדשים, אולם מנגד המליצה לאחרונה על הלבנת ארבעה מקבצים בדואיים שהוקמו בניגוד לחוק ליד אתרי עתיקות || ככה זה בטבע?!

הקמת יישובים חדשים מתנגשת לא פעם עם הרצון לשימור ערכי טבע וסביבה המצויים באיזור המדובר, אולם באופן מפתיע ההתנהלות הבלתי עקבית של החברה להגנת הטבע בסוגיה זו, מעלה תמיהה קשה על האג'נדה לפיה היא מתנהלת.

בשנת 2005 החליטה המועצה הארצית לתכנון ובניה, במבט צופה פני עתיד, כי ככלל יש להמנע מהקמת יישובים חדשים, ולהתמקד בהרחבת יישובים קיימים. הקמת יישובים חדשים, החליטה המועצה הארצית, תתקיים רק במקרים מיוחדים ובכפוף למילוי שורה של דרישות סף ותנאים קפדניים.

משום מה, בעשור האחרון נמצאו נסיבות מיוחדות להכרזתם של 11 יישובים חדשים בנגב – כולם עבור המגזר הבדואי – ואף לא יישוב יהודי אחד, ומסתבר שגם לשאלה מהי עמדת החברה להגנת הטבע בנוגע להקמת יישובים חדשים בנגב, יש שתי תשובות הפוכות לחלוטין – תלוי לאיזה מגזר נועד היישוב.

"יישוב (יהודי) חדש – איום חדש"

כבר שנים ארוכות מנהלת החברה להגנת הטבע מאבק מר ומתמשך כנגד הקמת 'שיזף' – יישוב קהילתי משותף לדתיים וחילונים, אותו מקדמת המועצה האיזורית הר הנגב. בתחילת 2012 התקיים טקס החניכה ליישוב החדש, ומבני המגורים היבילים הוצבו בתחומי תכנית מתאר מפורטת ומאושרת להקמת 'קריית חינוך'.

הוועדה המקומית לתכנון ובניה הגדירה באופן זמני את היישוב כ'כפר סטודנטים', המשותף למועצה ולעמותת איילים, וזאת על מנת להקל על ההליכים הבירוקרטיים. התנהלות זו ננקטה כפתרון זמני במקביל לפעילות המועצה לתת תוקף מחודש, לאישור שניתן בעבר להקמת יישוב כפרי באותו המקום.

החברה להגנת הטבע ניסתה להיאבק בהקמת היישוב החדש בכל דרך, אותו הגדירה באתר האינטרנט כלא פחות מאשר "איום חדש".

"בשנה האחרונה מתרחבת התופעה של קבוצות צעירים המתגבשות סביב רעיון הקמת יישובים חדשים בנגב ובגליל. הם רואים בחזונם יישוב חדש, מתבדל, שחי מחקלאות, חינוך ותיירות ומבסס את חיי הקהילה שלו על עקרונות של איכות הסביבה. עמדת החברה להגנת הטבע גורסת כי יש להימנע מהקמת יישובים חדשים מסיבות כלכליות, חברתיות וסביבתיות", צוין באתר.

עוד נכתב, כי "פיתוח יישובים חדשים, הכולל הן בניית בתי מגורים והן תשתיות נלוות נדרשות כגון כבישים, חשמל, ביוב ומים – פוגע בנוף הפתוח, מצמצם את כמות השטחים הפתוחים, קוטע את הרצף שלהם, הורס בתי גידול וגורם לנזק אקולוגי. החברה להגנת הטבע רואה בדאגה את התנהלותה של עמותת "איילים" אשר במספר מקרים לאחרונה מבצעת עבירות על חוקי מקרקעין שונים, ובכלל זה על חוק התכנון והבניה".

עוד לפני העליה לקרקע, פנתה החברה למשרד היועץ המשפטי לממשלה, ליחידה הארצית לאכיפת דיני המקרקעין במשרד הפנים, ולועדה המחוזית לתכנון ובניה ודרשה למנוע את אכלוס המגורונים.

במרץ 2012 – מיד לאחר העליה לקרקע, הגישה החברה ערר חריף לועדת העררים, בו שפכה אש וגפרית על המועצה וגרעין שיזף וניסתה לקעקע את חוקיות ההיתר שנתנה הועדה המקומית, מאחר והתכנית הקיימת מתייחסת לקריית חינוך ולא ליישוב. "למעשה, עסקינן כאן בגרעין להקמת יישוב חדש "שהתחפש" לקריית חינוך. החלטת הוועדה המקומית לתת היתר בניה להקמתו של 'כפר סטודנטים', לא רק שאינה תואמת את התכנון הקיים בשטח, אלא אף עושה בו שימוש ציני בכך שהיא כופה עליו הר כגיגית", נאמר בערר עליו חתום שי טחנאי, רכז דרום בחברה להגנת הטבע.

""כפר הסטודנטים" מוקם כאשר כלל אין בנמצא אותו מוסד חינוך מכח התכנית, אותו אמורים אותם "הסטודנטים" לפקוד", הטעים הערר בלעג. "כפרי סטודנטים נועדו לחזק את הקהילה ביישובים בהם הוקמו. כאן, אין שום יישוב. שום דבר. דממת מדבר. ומכאן ההפרה הסביבתית הבוטה והגסה של השטח, והציניות במהלך כולו".

ביוני 2012 קיבלה ועדת הערר את עמדת החברה להגנת הטבע, וקבעה כי לא ניתן להגדיר את המקום ככפר סטודנטים ללא קיומו של מוסד חינוך במקום. מספר חודשים לאחר מכן חידשה מועצת הר הנגב את ההיתר, תוך שהיא מאשרת שימוש חורג בהגדרת 'גרעין התיישבות' לפרק זמן של חמש שנים, ובכפוף לעמידה בשורת דרישות. החברה להגנת הטבע הגישה ערר נוסף. ועדת העררים לא מצאה דופי בהיתר המחודש והמתוקן, ודחתה את הערר.

מאז חלפו מספר שנים, וכעת מתכוננת החברה להגנת הטבע לעתור לבית המשפט המחוזי בדרישה לפינוי שיזף.

החברה להלבנת הקבע

הסאגה המתוארת עד כאן מציפה את השאלה המתבקשת, מהו המניע הפנימי להתנגדות העיקשת והעקבית של החברה להגנת הטבע נגד שיזף, אולם תמיהה זו גוברת שבעתיים לאור העמדה שהציגה החברה רק לאחרונה, בנוגע להלבנת מקבצים בדואיים לא חוקיים הממוקמים בתחומי אותה מועצה, והמלצתה להגדירם כיישובים חדשים.

לפני כשלושה חודשים התקיים בלשכת התכנון המחוזית בבאר שבע, דיון שעסק בהחלטת הממשלה להקמת יישוב בדואי בהר הנגב. בשנת 2008 החליטה ממשלת ישראל להקים יישוב בשם 'רמת ציפורים', שייתן מענה חוקי לכ-120 משפחות בדואיות החיות באיזור בארבעה מקבצים בלתי חוקיים.

התכנית הממשלתית המקורית ביקשה לאחד את כל המקבצים ליישוב אחד, אולם כצפוי, התושבים הבדואים ועמותת השמאל 'במקום' הביעו התנגדות לשינוי המצב הקיים, וביקשו להכיר בכל ארבעת המקבצים, ולהלבינם כיישובים חוקיים.

בסוגיה זו, במפתיע, הביעה החברה להגנת הטבע תמיכה בעמדה הקיצונית של הלבנת כל המקבצים הבלתי חוקיים, בניגוד מוחלט לעמדת 'גופים ירוקים' כגון רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות. אלו האחרונות הודיעו כי הן מתנגדות מעיקרא להקמת היישובים שצפויים לפגוע באתרי עתיקות שהוכרזו על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית, ובלית ברירה מקבלות את ההצעה להקמת יישוב אחד בלבד. עמדה זו נתמכה גם על ידי המשרד להגנת הסביבה ורשות מקרקעי ישראל.

הצעה חלופית שהגיעה מכיוון הבדואים ו'במקום', ביקשה להגדיר את רמת ציפורים כישוב אחד עם שלוש שכונות שיוגדרו כמיזמי תיירות.

בדיון התברר כי אותה החברה להגנת הטבע שיצאה חוצץ נגד שיזף והגדירה אותו כ'איום', הביעה תמיכה נלהבת בחלופה שהציעה להקים יישוב מרכזי ועוד שלושה יישובי לווין.

שי טחנאי, נציג החברה להגנת הטבע בדיון, ציין כי "ההליך הנוכחי מהווה החלטה מקדמית, ולכן הוא מחייב דיון של כל גורם עם משרדו. החלופה המשולבת שהוצעה מקובלת: ישוב אחד גדול עם 3 שלוחות קטנות יותר. ישובים קהילתיים תיירותיים קטנים. אי אפשר להקים ישוב ולקרוא לו אתר תיירות", הדגיש טחנאי ואף עקץ את המתנגדים: "צורמת הטענה נגד הקמת ישוב לכ-20 משפחות בשעה שדנים על התיישבות בודדים".

ומה בנוגע ליישוב בדואי? "לא פוליטיקה – תיקון עוול חברתי"

ההמחשה הטובה ביותר לחוסר ההלימה בין העמדות השונות שמפגינה החברה להגנת הטבע אותה ייצג טחנאי, מוסברת במילותיו של טחנאי עצמו, במהלך ריאיון עם העיתונאי קלמן ליבסקינד ברדיו גלי ישראל במהלך פברואר 2014. (קישור לתמליל המלא?)

"החוק הוא חוק והיום יש הפרת חוק בדמות הקמת ישוב חדש", אמר טחנאי בנוגע לשיזף. "ישראל היא הצפופה ביותר בעולם המערבי, ויש לנו מעט מאוד שטחים שהם שטחים פתוחים, לכן מדיניות התכנון של מדינת ישראל – זה לא של החברה להגנת הטבע – שאין מקום להקים ישובים חדשים, יש לעבות את הישובים הקיימים".

ליבסקינד הקשה בזהירות, כיצד התנגדה החברה להגנת הטבע להקמת יישובים יהודיים כמו שיזף בנגב, שיבולת בגליל ואף ליישובי העקורים מגוש קטיף, "אבל לישובים הבדואים שקמים אתם לא הגשתם אף פעם התנגדות לאף אחד כזה, ואני שואל בזהירות אם יכול להיות שיש פה קצת פוליטיקה גם בחברה להגנת הטבע?".

"הישובים הבדואים החדשים מוקמים אחרי הליכים שהם עוברים בכל מוסדות התכנון", השיב טחנאי. "פוליטיקה אין. הגשנו גם התנגדות לישובים הבדואים בעובדה. יש לנו עמדה מאוד מאוד נחרצת בנושא של הישובים הבדואים".

לאחר שליבסקינד הוסיף והקשה, מדוע החברה להגנת הטבע טוענת שיש לעבות את היישובים הקיימים במגזר היהודי, ולא מחזיקה באותו קו לגבי הפזורה הבדואית וצירופם ליישובים הקיימים, פצח טחנאי במונולוג שאישש את החשש המצער, לקיומה של "קצת פוליטיקה" בחברה להגנת הטבע.

"יש ריכוזים מאוד גדולים שהמדינה הכירה בהם והיום מקדמת שמה תכניות, תכניות מיתאריות לאותם הישובים שהאוכלוסיה הבדואית גרה בהם. מאות אלפים ועשרות אלפים כבר נמצאים וכבר גרים שם, ולכן אנחנו אומרים יש ישובים שכבר נמצאים וכבר עשרות אלפים תושבים גרים בהם, אותם המדינה צריכה לקדם במסגרת… כן, מכיוון שגם כלפי הבדואים מדינת ישראל עשתה טעות ויש פה עוולה היסטורית גם סביבתית, וגם חברתית, ולכן את ההסדרה של הישובים הבדואים צריך לעשות… זה מאוד מאוד פשוט, מדינת ישראל החליטה שהיא צריכה לתקן את העוולות שהיא גרמה במשך למעלה מ… המדינה היום מסתכלת על המכלול של נושא של ההתיישבות הבדואית והיא אומרת יש כאן צורך לעשות תיקון חברתי…".

אז מה יצא בשורה התחתונה? החברה להגנת הטבע מנהלת קרב עיקש נגד הקמת יישוב יהודי שהוקם כחוק בתוך תכנית מתאר מפורטת, ונתלית בפרט הטכני כי התכנית מייעדת את המקום להקמת קריית חינוך ולא ליישוב. מנגד, אף אם נתעלם מדו-הערכיות המקוממת העולה מהדברים לעיל, היא מביעה תמיכה תמוהה בהלבנת מקבצים לא חוקיים, שצפויים על פי החשש לפגוע באתרי עתיקות חשובים בעלי שם עולמי. היא דוחפת להקמתם כארבעה יישובים קטנטנים – בניגוד לכל עקרון תכנוני – תוך התעלמות מכל העקרונות שבהם נימקה את התנגדותה להקמת שיזף.

 בית המשפט העליון הסיר את המכשולים המשפטיים כנגד הקמת היישוב חירן בצפון הנגב שהקמתו תקועה מעל עשור. השופטים קבעו: לתושבי הפזורה המתגוררים בתחומי היישוב המיועד אין כל זיקה לקרקע, ודחה בשתי ידיים את טענתם כי הקמת חירן מהווה צעד גזעני || כל סיפור חירן בעובדות מתומצתות

בשנת 2002 החליטה הממשלה על הקמת 14 יישובים בנגב הצפוני, בהם היישוב העירוני חירן המתוכנן להקמה על אדמות מדינה מדרום ליער יתיר, והמיועד לקליטת 2000 משפחות. במקביל להחלטה זו, הקימה ממשלת ישראל בעשור האחרון, 11 יישובים המיועדים אך ורק למגזר הבדואי, המכונים 'יישובי אבו בסמה'.

מאז ההחלטה על הקמת חירן, פצחו בדואים בני שבט אבו אלגיען המתגוררים בפזורה בלתי חוקית המכונה על ידם 'אום אל חירן', שנמצאת בתחומי היישוב המיועד, במאבק משפטי וציבורי נגד הקמת חירן, המתנהל בארץ ומחוצה לה.

ארגוני שמאל רדיקלי כגון 'עדאלה' ו'במקום' המנצחים על המאבק, מתעקשים להצמיד לסוגיית חירן תווית של מאבק לאומי, ואינם בוחלים בהפצת מידע שקרי המציג את מדינת ישראל כבריון גזעני. ישראל מוכפשת ברחבי העולם כמי שמבקשת לנשל ולהחריב כפר בדואי עתיק יומין, על מנת להקים על חורבותיו יישוב יהודי. בתחילת מאי 2015, חתם בית המשפט העליון את ההליך המשפטי שנמשך למעלה מעשור, וקבע כי אין שום מניעה להקמת היישוב.

השופטים קבעו כי אין לעותרים כל בעלות או זיקה מחייבת לקרקע ודחו את טענת הקיפוח והגזענות בשתי ידיים. בית המשפט ציין כי בפני תושבי פזורת 'אום אל חירן' פתוחה הדרך לגור בכל מקום חוקי בו יחפצו. כיתר בני שבטם שבחרו בכך בעבר, באפשרותם של משפחות אלו ליהנות מהטבות מפליגות שמעניקה מדינת ישראל לכל תושב פזורה (מגרש למגורים בחינם ביישוב חוקי לצד מענק כספי נדיב כפיצוי על הבית הלא חוקי). השופטים הוסיפו כי בפני העותרים פתוחה הדרך לרכוש מגרשים ביישוב המיועד, ככל אזרח אחר.

למרות פסק הדין הברור, ממשיכים ארגוני השמאל בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד היישוב חירן. את האמת הפשוטה לאשורה קל להבין על ידי הכרת העובדות ההיסטוריות על רצף הזמן.

 חירן לאורך ציר הזמן 1948-2015

1948-1956: שבט אבו אלגיען, המונה 200 נפש, התיישב באזור בית קמה והקים את אוהליו עד הגבול הירדני. בני השבט עסקו בהברחה מעבר לגבול ובמסירת ידיעות אודות תנועות צה"ל על כביש 40.

1956: בעקבות הפעילות העוינת, מעביר הממשל הצבאי את רוב בני השבט, בהסכמתם, לאזור עתיר, שם הם מקבלים אדמות בחכירה, לשימוש חקלאי, ומקימים את אוהליהם.

שנות ה-60: חלק ממשפחות השבט שהתיישבו בעתיר, יצאו מהתחום שהוקצה עבורם והתפרסו על שטחים נוספים מסביב, בהם גם האזור המיועד להקמת היישוב חירן.

1980: המדינה מקימה ומפתחת יישובים עבור תושבי הפזורה, הכוללים שירותי בריאות, חינוך ותברואה. כל גבר מבני השבט זכאי לקבל חינם אין כסף, מגרש מפותח לבניה בגודל חצי דונם – זכות שאיננה ניתנת לאף אזרח ישראלי שאיננו בדואי.

שנות ה-80 ואילך: רוב שבט אבו אלגיען עוזב את הפזורה ועובר למגורי הקבע בעיירה חורה הסמוכה. מיעוטם נשאר באזור ההתיישבות בעתיר ומעמיקים את אחיזתם באזורים הנוספים עליהם השתלטו. במהלך השנים, המבנים הלא חוקיים בגבעה המכונה על ידי הפולשים 'אום אל חירן', הולכים ומתרבים בהדרגה: מ-22 מבנים בשנת 2000, ועד ל-36 מבנים בשנת 2010.

2002: ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מחליטה להקים 14 ישובים בנגב הצפוני, ביניהם חירן – יישוב עירוני. על חלק קטן מהאדמות שהוקצו ליישוב המתוכנן לקליטת אלפיים משפחות, נמצא המקבץ הלא חוקי 'אום אל חירן', המונה משפחות בודדות. תושביו נדרשים על ידי המדינה לעבור למגרשים שהוקצו עבורם בעיירה חורה, אך אלו מסרבים.

2004: נציגי הפולשים פונים לבית משפט השלום (ת"א 3326/04) כנגד ההחלטה להקמת היישוב חירן, בטענה כי המדינה היא זו שקבעה את ישיבתם במקום. הפולשים טוענים כי מדינת ישראל פועלת ממניעים גזעניים, וכי היא מבקשת להרוס כפר בדואי, כדי להקים במקום יישוב יהודי.

2009: בית משפט השלום קובע כי העותרים לא הוכיחו רכישת זכויות במקרקעין ודוחה את העתירה. הללו מערערים על פסק הדין בבית המשפט המחוזי (ע"א 1165/09).

2011: בית המשפט המחוזי מאמץ את מסקנותיו של בית משפט השלום. הפולשים שבים ומערערים לבית המשפט העליון (רע"א 3094/11).

2013: לאחר ערעורים חוזרים ונשנים של בני שבט אבו אלגיען, נשלם ההליך התכנוני של הישוב חירן בכל דרגי וועדות התכנון במשרד הפנים.

2015: בית המשפט העליון תומך אף הוא בפסיקות קודמיו ומורה כי על הפולשים לעזוב את השטח.

בית המשפט העליון דחה את הערעור של השבט הבדואי אלעוקבי, וקבע כי לא הוכחה שום ראיה לבעלותם על הקרקעות בכפר הלא-חוקי אל עראקיב. בפס"ד נמתחה ביקורת חריפה על חוות הדעת של פרופ' יפתחאל, המומחה  מטעמם של הבדואים: "אינו נסמך בחוות דעתו על ראייה אובייקטיבית"

שופטי בית המשפט העליון דחו לאחרונה את ערעורם (ע"א  4220/12) של תושבי הכפר הלא חוקי אל ערקיב שבנגב אשר דרשו כי המדינה תכיר בבעלותם על אדמות בנגב הצפוני. תושבי הכפר, בני שבט אלעוקבי טענו כי השלטון העות'מני והמנדט הבריטי הכיר באוטונומיה השיפוטית שלהם באותן אדמות ולכן גם על מדינת ישראל להכיר בכך.

פסק הדין ניתן פה אחד על ידי השופטים חיות, רובינשטיין וג'ובראן, אשר קבעו שלא הוכח כי אותן חלקות היו בבעלות הבדואים לא בתקופת המנדט הבריטי ולא בשלטון העות'מאני. בכך למעשה מצטרפים שופטי העליון לפסק הדין של השופטת שרה דברת מבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

מקריאת פסק הדין עולה כי ביהמ"ש העליון קיבל את עמדת המדינה ודחה את כל טענות הבדואים שיוצגו ע"י עו"ד מיכאל ספרד. השופטים נסמכו בפסיקה, בין השאר, על חוות דעתה של פרופ' רות קרק ושללו כמעט לחלוטין את חוות דעתו הנגדית של פרופ' אורן יפתחאל.

השופטת חיות שכתבה את פסק הדין לא חסכה ביקורת על יפתחאל. כך למשל כתבה על הממצאים שהציג: "המסמכים והתעודות ההיסטוריות עליהם מבקש פרופ' יפתחאל לסמוך את חוות דעתו באשר לקיומו של ישוב בדואי קדום בתחומי החלקות, הם צילומים בלתי קריאים של מפות אשר לא ברור מה מקורן והיכן, אם בכלל, מופיעות בהן חלקות התביעה".

כדי לבסס את הטענה על כך בכפר שהיתה התיישבות קבע נטען ע"י יפתחאל כי בכפר נבנה  בית ספר עבור ילדי הכפר, אלא שעדויות זקני הכפר היו שונות. "עוד יש לציין" נכתב בפס"ד, "כי בניגוד לטענתו של פרופ' יפתחאל לפיה היה קיים בחלקות ערקיב מבנה בית ספר בו למדו ילדי השבט, מעדויותיהם של זקני השבט עולה כי לא היה בית ספר בחלקות אלה".

"מניתוח הראיות המפורט" מסכמת השופטת חיות, "עולה כי פרופ' יפתחאל אינו נסמך בחוות דעתו על ראייה אובייקטיבית כלשהי המלמדת על כך שהחלקות עובדו על ידי משפחת המערערים לפני שנת 1945."

שלא במקרה, הכפר אל-ערקיב הפך לסמל של המאבק הבדואי מול מדינת ישראל בכל נושא ההסדרה של ההשתלטות הלא חוקית. עשרות פעמים המדינה הרסה את המבנים והבדואים, מלווים בארגונים בינ״ל,  בנו אותם מחדש.

כפי שניתן היה להבחין, במהלך הדיון המשפטי הושקע מאמץ רב אשר לווה בקמפיין תקשורתי לא מבוטל. שורה של חוקרים ומומחים סיפקו חוות דעת מקצועיות שנסמכו על מאמרים אקדמיים ותצלומי אוויר. במהלך הקמפיין, פרסמה הקרן החדשה לישראל כי היא "גאה לתמוך בתושבי הכפר במאבק למען זכויותיהם".

לא מדובר במאבק של ימין ושמאל אלא בין דוברי אמת למפיצי שקרים ובדיות. כל השופטים שדנו באלערקיב, הן במחוזי והן בעליון, שוכנעו כי לבדואים אין ולא הייתה בעלות על הקרקע. אותן חוות דעת של מומחים מטעם עצמם, ובדגש על זו של אורן יפתחאל התבררו כלא אמינות שנבעו מאינטרסים פוליטיים.

כעת, על המדינה ליישם את פסק הדין ולהתוות מדיניות חדשה להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. המדיניות החדשה צריכה לנתק את שאלת הזכויות בקרקע של הבדואים, אשר התבררו כחסרות בסיס, מסוגית הסדרת ההתיישבות. מדיניות זו תביא לכך שתושבי הפזורה יזכו למגורים נאותים בישובים המוכרים, מה שיביא להפסקת ההשתלטות הבלתי חוקית על קרקעות הנגב.

מערכה עיקשת שהובלנו נגד ועדת התכנון אבו בסמה הסתיימה בהצלחה תקדימית חרף חלקיותה: הריסת חומה באמצעותה השתלט עבריין בניה על תשע (!) חלקות שהכשירה המדינה כפתרון נדיב עבור תושבי הפזורה

הבניה הבלתי חוקית הנפוצה בנגב היא כבר לא ענין חדש, אך עזות מצחם של עברייני הבניה מגיעה בכל פעם לשיאים חדשים וחסרי תקדים. הבעיה איננה קיימת רק בפזורה הבלתי חוקית, אלא גם בתוך תחומי היישובים הבדואים המוסדרים. חוסר התגובה של רשויות התכנון והבניה מעניקות רוח גבית ברורה להפרות החוק. דוגמה בולטת לכך היא טירה מפוארת ורחבת ידיים אותה התחיל לבנות לפני כשנתיים, בניגוד לחוק, תושב בדואי בכפר אל סייד שבנגב.

אל סייד הוא יישוב בדואי מוסדר וחוקי בתחומי המועצה האזורית אבו בסמה, בעל תכנית מפורטת. במשך שנים ארוכות מנסה מדינת ישראל לקדם את הסדרת ההתיישבות הבדואית הבלתי חוקית ולהעתיק את תושבי הפזורה לתחומי היישובים המוסדרים. לשם כך הושקעו מאות מיליוני שקלים בתכנון היישובים, בהקמת תשתיות ציבוריות ובפיתוח מגרשים לבניה עבור תושבי הפזורה.

הפולש הקים את ביתו הענק מבלי להתחשב בדרישות החוק ובתכניות המתאר, אך לא הסתפק בכך והחליט גם לספח לעצמו תשע (!) חלקות קרקע סמוכות עליהן השתלט בעזרת נטיעת עצים וגידור השטח בחומת מתכת ופח, שהפכה את המתחם לאחוזת ענק.

בקיץ שעבר שלחנו פניה דחופה לוועדת התכנון המקומית בדרישה להוציא צו הריסה מנהלי למבנה ולגידור החלקות שנועדו לצרכי תושבי הפזורה. הוועדה השיבה כי כנגד הפולש הוגש כתב אישום על בניה בלתי חוקית שעצרה את התקדמות הבניה אולם "מאחר ובעל המבנה הגיש בקשה לקבלת היתר, וישנו אופק תכנוני למבנה", לא תתבצע נגדו אכיפה מנהלית. את הצעד הבסיסי ביותר בעבודתה של ועדת התכנון המקומית- הוצאת צו הפסקת עבודה למבנה – ביצעה הוועדה רק לאחר פניית רגבים.

הוועדה הוסיפה כי בניית הגדר הושלמה זה מכבר ולכן לא ניתן להרסה בהליך מזורז של צו מנהלי. זמן קצר לאחר מכן, תיעד רכז מחוז דרום שלנו בחודשים אוקטובר-נובמבר 2014 את המשך עבודות הבניה בבית, שהתקיימו על מי מנוחות חרף צו הפסקת העבודה שהוציאה הוועדה בעקבות פניית רגבים.

חרף קיומם של מבנים בלתי חוקיים רבים בתחומה, נתוני חופש מידע שחשפנו מלמדים כי לאורך שנת 2013 כולה, לא ביצעה הוועדה המקומית אבו-בסמה ולו צו הריסה שיפוטי אחד. ברחבי המועצה, כולל ביישובים המוסדרים, קיימים עשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים. סך ההריסות בשנת 2013 הסתכם בשישה מבנים בלבד, מתוכם ארבעה נהרסו בהריסה עצמית.

התנהלות זו של הוועדה המקומית לתכנון ובניה מאפיינת את פעילותה, או כפי שמתברר – את חוסר פעילותה. הוועדה נמנעת מכל פעילות אכיפה כנגד בניה בלתי חוקית – אשר בדיוק לשם כך הסמיך אותה החוק, והיא מתמקדת בהלבנת בניה בלתי חוקית ובהגשת כתבי אישום שנמרחים לאורך שנים והדרך עד למימושם כמעט אין סופית.

לאחר פניה נוספת שלנו בינואר האחרון בה התריע עו"ד עמיר פישר כי נעתור בנידון לבית המשפט, הרסו בימים האחרונים פקחי המועצה את החומה. בכל מקום אחר צעד אכיפה שכזה הוא עניין יומיומי וזניח. על אף שהדבר מהווה הצלחה חלקית בלבד, באופן אבסורדי מדובר כאן בתקדים חשוב של מימוש שלטון החוק והמשילות של מדינת ישראל בנגב.

בניגוד למקובל ולעקרונות הדמוקרטיה והמנהל התקין, עוסקים גורמים במנהל התכנון במשרד הפנים בתכנון יישוב בדואי חדש, בטרם קיבלה הממשלה החלטה עקרונית על הקמתו. במענה לפנייתנו הודו במשרד, כי אף יישוב לא הוקם בדרך זו בישראל בשבע השנים האחרונות

החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית תקוע כבר חודשים רבים והממשלה מדשדשת בלימוד, כתיבת תכניות, עדכונם, וחוזר חלילה.. בנושא אחד התקבלה החלטת ממשלה חד משמעית – לפיה כל הקמת יישוב בדואי חדש, מותנית באישור ממשלה פרטני.

החלטה זו תואמת  את העיקרון הכללי לפיו כל הקמת יישוב חדש בישראל, טעונה החלטה עקרונית של הממשלה כמהלך ראשון שמתניע את הליכי התכנון. הישוב חוזר שוב לממשלה לאחר שהסתיימו הליכי התכנון המקצועיים לשם אישור סופי. אולם להחלטה הקונקרטית ביחס ליישובים חדשים לאוכלוסיה הבדואית נודעת חשיבות יתרה: היישובים החדשים אמורים להוות אלטרנטיבה מוסדרת לאלפי הכפרים ומקבצי המגורים שנבנו שלא כחוק. אין טעם להקים יישוב חדש בטרם הוסרו הכפרים הבלתי חוקיים שנבנו על אדמות המדינה, שמא יצא חוטא נשכר – היישוב החדש יוקם והבניה הבלתי חוקית תישאר על כנה. יתרה מכך, מאחר והסדרת ההתיישבות הבדווית היא נושא סבוך ומורכב לכל צעד שנעשה בעניין עלולות להיות השלכות על המהלך כולו. משום כך חיוני שהחלטה על הקמת ישוב תובא כבר בשלב הראשון להחלטת הממשלה אשר היא הגורם המוסמך לקבוע ולתכלל את מדיניות ההסדרה, והיא, ורק היא, שיכולה לשקול את המכלול כולו ולקבל החלטה מושכלת.

אולם מתברר, כי ישנם גורמים שעוקפים את החלטת הממשלה ואת ההיגיון הכרוך בה, באופן הנוגד בצורה בוטה את כללי המנהל התקין. לרגבים נודע כי ועדת המשנה לנושאים תכנונים עקרוניים (ולנת"ע), הממונה מטעם משרד הפנים לתכנון יישובים חדשים מקדמת בתקופה האחרונה תכנון מקיף להקמת יישוב בדואי חדש בשם רח'מה, בסמוך לעיר ירוחם. זאת, עוד בטרם התקבלה החלטת ממשלה כלשהי בנידון. החלטת הולנת"ע מתאריך 17.06.2014 אומצה ע"י המועצה הארצית שהמליצה לממשלה על הקמת הישוב.

 הממשלה כחותמת גומי לגורמי התכנון

מדובר בצעד חמור לפחות משלוש בחינות: ראשית, החלטת המועצה הארצית כובלת את ידיה של הממשלה הנבחרת וכופה עליה דה-פקטו להקים את הישוב. ברור שלאחר ש'גורמי התכנון האובייקטיבים' יחליטו שהקמת הישוב במיקומו הנוכחי היא צעד נכון 'מקצועית' לא תוכל הממשלה להחליט אחרת, ואם היא כן תחליט אחרת הרי שהבדווים ילכו עם זה לבג"ץ מצוידים ב'המלצת' הולנת"ע ויטענו שהממשלה מקבלת החלטות משיקולים לא מקצועיים.

שנית, לגופה של החלטה – מדובר בהחלטה אומללה שתפגע קשות במאמצי ההסדרה. תושבי האזור שבו מתוכננת הקמת הישוב פלשו לאדמות מדינה המשמשות את צה"ל לשטחי אש. אין להם תביעות בעלות על הקרקע, וזה שנים רבות שתלויים ועומדים כנגדם צווי פינוי שיפוטיים שעברו כבר את כל הערכאות. איך ניתן יהיה לסרב לדרישותיהם של שבטים רבים שיושבים על תביעות בעלות שלהם להקים להם ישוב על תביעות הבעלות אם לתושבי הפזורה של ירוחם הקימו ישוב למרות שאין להם תביעות בעלות במקום?! אם בכלל יש היגיון כל שהוא בהקמת ישוב בדווי חדש ליד ירוחם, הרי שצעד כזה צריך להיעשות בשלבים הרבה יותר מתקדמים של הליכי ההסדרה ולא בשלב כה מוקדם בו יהווה הדבר תקדים שלילי ומסוכן למקומות רבים נוספים.

שלישית, הניסיון מלמד כי השיטה הנוכחית של המדינה בהקמת יישובים בדואים חדשים, לא משיגה את מטרתה המוצהרת – העברת הפזורה הבלתי חוקית לתחום היישוב המוסדר.

סכסוכי השבטים הבדואים גורמים לכך שתושבי היישוב שזכה להסדרה מסרבים לאפשר לבני שבטים אחרים המתגוררים בפזורה שמסביב ליישוב להיכנס לתחומיו, ובמקרים רבים הסירוב הוא הדדי. יתירה מכך, לא מעט מאלו שבנו את ביתם בניגוד לחוק בתוך השטח הצפוי להסדרה – סירבו לשתף פעולה עם מוסדות התכנון.

כך קרה שאלפי מגרשים, שווקו לתושבי רהט ולא לפזורה שסביבה, בניגוד לתכנון, מהסיבה שעיריית רהט רצתה את המגרשים לעצמה. גם היום, בגלל סכסוך בין-שבטי, עיריית רהט נלחמת שלא יכנסו אליה תושבי פזורה. כך גם קרה ביישובים שהוסדרו בתחומי מועצת אבו בסמה כמו אל סייד ומולדה.

גם במקרה של רח'מה קיימת בעיה זהה. השטח אותו מבקשת ועדת התכנון להקצות עבורו משתרע על פני כ-1,500 דונמים, שייגרעו כאמור משטחי האימונים של צה"ל. מסביב לשטח זה קיימת הפזורה המתפרשת על פני כ-6,500 דונם של אדמות מדינה ואשר אמורה ל'התנקז' לתחומי היישוב החדש. מהיכרותנו את מפת תתי הקבוצות באזור הסיכוי שהן כולן תיכנסנה לתחומי הישוב שיוקם הינו נמוך ביותר. מה שיקרה בסוף שהישוב באזור יתפרס על פני כל 6500  הדונמים הנוכחיים. כלל הגורמים העוסקים בעניין יודעים את זה היטב. הם גם יודעים שאין שום סיכוי בעולם שהממשלה תאשר את הקמת הישוב על פני שטח עצום כזה ולכן, בשיטת הסלאמי המוכרת, הם מבקשים להעביר כעת החלטה על הקמת הישוב 'רק' על שטח של 1,500 דונם מתוך ידיעה ברורה שהרחבת תחום השיפוט לאחר האישור בממשלה כבר אינה זוקקת את אישור הממשלה.

לאחר שנודע לרגבים על המחטף, נשלחה פנייה למנהל התכנון במשרד הפנים וליועץ המשפטי לממשלה בדרישה למנוע את הדיון ואת קבלת ההחלטה בטרם תתקבל החלטה עקרונית של הממשלה על הקמת ישוב במקום. במשרד המשפטים, שבדרך כלל מתהדר במבט עקרוני ומהותי, הסתפקו הפעם בתשובה טכנית, יבשה ומיתממת לפיה "הדיון המתקיים נוגע להיבט התכנוני-מקצועי בלבד, ואין בדיון זה כדי לגרוע מסמכותה של הממשלה ביחס להחלטה על הקמת היישוב".

במשרד המשפטים הוסיפו כי "המלצת הגורם התכנוני יש בה כדי לתרום לדיון שעתיד להתקיים בממשלה, באשר היא תביא את עמדתה המקצועית, ויש בכך כדי לייעל את הדיון שיתקיים בפני הממשלה".

מאחורי מילים אלו מסתתרת המשמעות האמיתית של הדברים שהובאה לעיל: כשגורמי התכנון יציגו  בפני הממשלה את תכנון היישוב בו הושקעו משאבים כה רבים, הממשלה תשמש כמעט כחותמת גומי לצורך אישורו.

לאחר תגובת משרד המשפטים, ומאחר ובמשרד טענו שההליך הזה תואם את החוק ואת הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, פנינו למשרד הפנים בבקשה על פי החוק לחופש המידע, כדי ללמוד בכמה יישובים הקדים הדיון במועצת התכנון את החלטת הממשלה הראשונית. תגובת משרד הפנים שהתקבלה אצלינו לאחרונה הודתה כי בשבע השנים האחרונות "לא קיימים יישובים שהתקיים בעניינם דיון בולנת"ע או במועצה הארצית, עוד בטרם התקבלה החלטת ממשלה עקרונית על הקמתם". תשובה זו אישרה את החשש כי סאגת התכנון של רח'מה היא מחטף מתוכנן, שתוצאותיו המזיקות ידועות מראש.

אנחנו בדרך לבג"צ בדרישה לבטל את ההחלטה ולאסור על קיום דיונים תכנוניים נוספים בטרם תתקבל החלטת הממשלה. נמשיך לעדכן אתכם בהמשך.