י' כסלו התשע"ד - 13 נובמבר 2013
לקראת הדיון שהתקיים בוועדת הפנים של הכנסת על החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב הפצנו נייר עמדה המפריך את טענות ארגוני השמאל הקיצוני והנהגת הבדואים – "מעשה בחמישה בלונים"
הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב מוגדרת על ידי ממשלת ישראל כיעד אסטרטגי. על כף המאזניים נמצאים כמאתיים אלף אזרחים בדואים אשר רובם מתגוררים בניגוד לחוק ומצד שני החלטת ממשלה על הסדרת ההתיישבות הכוללת פינוי של עשרות אלפי תושבים.
לצורך אישוש התנגדותם להסדרת ההתיישבות, מפיצים המנהיגים הבדואים ותומכיהם מהשמאל הקיצוני שלל טענות המוצגות לציבור כאמיתות מוחלטות. אולם לקראת הדיון שהתקיים היום (רביעי) בוועדת הפנים של הכנסת על החוק וסעיפיו, הוצאנו מסמך מפורט המפריך את עיקרי טענותיהם, תחת הכותרת "מעשה בחמישה בלונים".
המסמך מפרט חלק מהמיתוסים השקריים שהחדירו במשך שנים הנהגת הבדואים וארגוני השמאל הקיצוני לשיח הציבורי. כמו מרבית המיתוסים, קל מאוד לנפצם באמצעות הוכחות שאינן מתפרשות לשתי פנים: צילומי אוויר היסטוריים, מפות, תמונות ומסמכים.
כך למשל מופרך את המיתוס על הכפר אל-ערקיב. לטענת הבדואים הוקם הכפר ה'היסטורי' בתקופה העות'מאנית, אך בפועל, נבנו בתיו בשנות ה-90 ואילך, ובית הקברות הוקם בלב המדבר לפני כשלושים שנה בלבד. איך יודעים? פשוט מאוד, כי בתצלום האוויר משנת 1965 אין כל זכר לבית הקברות. צילום מוקדם יותר משנות ה-40, עוד לפני הקמת המדינה, מלמד כי האדמה במקום היתה שוממה לחלוטין ולא עובדה כלל בידי אדם.
ההצהרה הבדואית, כי הם דורשים שממשלת ישראל תכיר בקיומם של 45 כפרים 'היסטוריים' בלבד, מופרכת באמצעות שורת תצלומי אוויר המלמדים כי הנגב רצוף למעשה באלפי כפרים. ומה לגבי הטיעון כי הבדואים נחשבים ל'ילידים', הנהנים מזכויות שונות על הקרקע? בדיקה קטנה מעלה כי המקרה של הבדואים איננו עומד באף תבחין המקובל ברחבי העולם להגדרת הילידות. אגב, הטענות על מעמד הילידות החלו להישמע מפי הבדואים לפני כעשר שנים בלבד.
הטיעון הבדואי על כך שהם יושבים ב-5% מאדמות הנגב נשמט אף הוא לאחר בדיקה מתמטית. ההתיישבות הבדואית תופסת קרקעות בשיעור הגדול פי 17 מהיקף הקרקעות של העיר באר שבע, שמספר תושביה שווה לכלל האוכלוסיה הבדואית בנגב (כולל זו ביישובים המוסדרים).
מבדיקת הקרקעות הרלוונטיות להתיישבות עולה כי השיעור האמיתי של היקף הקרקעות עליו יושבת האוכלוסיה הבדואית, ושל תביעותיהם לבעלות פרטית, איננו רק 5% מאדמות הנגב, אלא כ21% מאדמות הנגב שהוקצו להתיישבות.
במהלך המחקר התגלה נתון מדהים נוסף, השולל את הטענות המסורתיות לקיפוח תקציבי. ניתוח נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, והשוואת תקציבי הרשויות הבדואיות לתקציבי עיירות הפיתוח, מגלה כי תמיכת הממשלה ברשויות הבדואיות גבוהה ב-36% מהתמיכה בעיירות הפיתוח, חרף תשלומי ארנונה נמוכים במיוחד במגזר הבדואי.
ראוי בהחלט שיתקיים שיח ציבורי על החוק והתכנית הראויים להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, אבל חשוב לדעת מהי מסגרת הדיון. אפשר וצריך להתווכח על תוכן ומהות, על איך כמה ולמה, אבל כשמדברים על העובדות חשוב להיצמד לנתונים ולא לחיות בעולם דמיוני ולהישען על כל מיני סיפורים וססמאות שמופרחות לאוויר כמו בלונים.
