תגית: דרום

החברה להגנת הטבע מנהלת כארבע שנים קרב מר נגד פיתוח היישוב 'שיזף' בהר הנגב, בנימוק שאין להקים יישובים חדשים, אולם מנגד המליצה לאחרונה על הלבנת ארבעה מקבצים בדואיים שהוקמו בניגוד לחוק ליד אתרי עתיקות || ככה זה בטבע?!

הקמת יישובים חדשים מתנגשת לא פעם עם הרצון לשימור ערכי טבע וסביבה המצויים באיזור המדובר, אולם באופן מפתיע ההתנהלות הבלתי עקבית של החברה להגנת הטבע בסוגיה זו, מעלה תמיהה קשה על האג'נדה לפיה היא מתנהלת.

בשנת 2005 החליטה המועצה הארצית לתכנון ובניה, במבט צופה פני עתיד, כי ככלל יש להמנע מהקמת יישובים חדשים, ולהתמקד בהרחבת יישובים קיימים. הקמת יישובים חדשים, החליטה המועצה הארצית, תתקיים רק במקרים מיוחדים ובכפוף למילוי שורה של דרישות סף ותנאים קפדניים.

משום מה, בעשור האחרון נמצאו נסיבות מיוחדות להכרזתם של 11 יישובים חדשים בנגב – כולם עבור המגזר הבדואי – ואף לא יישוב יהודי אחד, ומסתבר שגם לשאלה מהי עמדת החברה להגנת הטבע בנוגע להקמת יישובים חדשים בנגב, יש שתי תשובות הפוכות לחלוטין – תלוי לאיזה מגזר נועד היישוב.

"יישוב (יהודי) חדש – איום חדש"

כבר שנים ארוכות מנהלת החברה להגנת הטבע מאבק מר ומתמשך כנגד הקמת 'שיזף' – יישוב קהילתי משותף לדתיים וחילונים, אותו מקדמת המועצה האיזורית הר הנגב. בתחילת 2012 התקיים טקס החניכה ליישוב החדש, ומבני המגורים היבילים הוצבו בתחומי תכנית מתאר מפורטת ומאושרת להקמת 'קריית חינוך'.

הוועדה המקומית לתכנון ובניה הגדירה באופן זמני את היישוב כ'כפר סטודנטים', המשותף למועצה ולעמותת איילים, וזאת על מנת להקל על ההליכים הבירוקרטיים. התנהלות זו ננקטה כפתרון זמני במקביל לפעילות המועצה לתת תוקף מחודש, לאישור שניתן בעבר להקמת יישוב כפרי באותו המקום.

החברה להגנת הטבע ניסתה להיאבק בהקמת היישוב החדש בכל דרך, אותו הגדירה באתר האינטרנט כלא פחות מאשר "איום חדש".

"בשנה האחרונה מתרחבת התופעה של קבוצות צעירים המתגבשות סביב רעיון הקמת יישובים חדשים בנגב ובגליל. הם רואים בחזונם יישוב חדש, מתבדל, שחי מחקלאות, חינוך ותיירות ומבסס את חיי הקהילה שלו על עקרונות של איכות הסביבה. עמדת החברה להגנת הטבע גורסת כי יש להימנע מהקמת יישובים חדשים מסיבות כלכליות, חברתיות וסביבתיות", צוין באתר.

עוד נכתב, כי "פיתוח יישובים חדשים, הכולל הן בניית בתי מגורים והן תשתיות נלוות נדרשות כגון כבישים, חשמל, ביוב ומים – פוגע בנוף הפתוח, מצמצם את כמות השטחים הפתוחים, קוטע את הרצף שלהם, הורס בתי גידול וגורם לנזק אקולוגי. החברה להגנת הטבע רואה בדאגה את התנהלותה של עמותת "איילים" אשר במספר מקרים לאחרונה מבצעת עבירות על חוקי מקרקעין שונים, ובכלל זה על חוק התכנון והבניה".

עוד לפני העליה לקרקע, פנתה החברה למשרד היועץ המשפטי לממשלה, ליחידה הארצית לאכיפת דיני המקרקעין במשרד הפנים, ולועדה המחוזית לתכנון ובניה ודרשה למנוע את אכלוס המגורונים.

במרץ 2012 – מיד לאחר העליה לקרקע, הגישה החברה ערר חריף לועדת העררים, בו שפכה אש וגפרית על המועצה וגרעין שיזף וניסתה לקעקע את חוקיות ההיתר שנתנה הועדה המקומית, מאחר והתכנית הקיימת מתייחסת לקריית חינוך ולא ליישוב. "למעשה, עסקינן כאן בגרעין להקמת יישוב חדש "שהתחפש" לקריית חינוך. החלטת הוועדה המקומית לתת היתר בניה להקמתו של 'כפר סטודנטים', לא רק שאינה תואמת את התכנון הקיים בשטח, אלא אף עושה בו שימוש ציני בכך שהיא כופה עליו הר כגיגית", נאמר בערר עליו חתום שי טחנאי, רכז דרום בחברה להגנת הטבע.

""כפר הסטודנטים" מוקם כאשר כלל אין בנמצא אותו מוסד חינוך מכח התכנית, אותו אמורים אותם "הסטודנטים" לפקוד", הטעים הערר בלעג. "כפרי סטודנטים נועדו לחזק את הקהילה ביישובים בהם הוקמו. כאן, אין שום יישוב. שום דבר. דממת מדבר. ומכאן ההפרה הסביבתית הבוטה והגסה של השטח, והציניות במהלך כולו".

ביוני 2012 קיבלה ועדת הערר את עמדת החברה להגנת הטבע, וקבעה כי לא ניתן להגדיר את המקום ככפר סטודנטים ללא קיומו של מוסד חינוך במקום. מספר חודשים לאחר מכן חידשה מועצת הר הנגב את ההיתר, תוך שהיא מאשרת שימוש חורג בהגדרת 'גרעין התיישבות' לפרק זמן של חמש שנים, ובכפוף לעמידה בשורת דרישות. החברה להגנת הטבע הגישה ערר נוסף. ועדת העררים לא מצאה דופי בהיתר המחודש והמתוקן, ודחתה את הערר.

מאז חלפו מספר שנים, וכעת מתכוננת החברה להגנת הטבע לעתור לבית המשפט המחוזי בדרישה לפינוי שיזף.

החברה להלבנת הקבע

הסאגה המתוארת עד כאן מציפה את השאלה המתבקשת, מהו המניע הפנימי להתנגדות העיקשת והעקבית של החברה להגנת הטבע נגד שיזף, אולם תמיהה זו גוברת שבעתיים לאור העמדה שהציגה החברה רק לאחרונה, בנוגע להלבנת מקבצים בדואיים לא חוקיים הממוקמים בתחומי אותה מועצה, והמלצתה להגדירם כיישובים חדשים.

לפני כשלושה חודשים התקיים בלשכת התכנון המחוזית בבאר שבע, דיון שעסק בהחלטת הממשלה להקמת יישוב בדואי בהר הנגב. בשנת 2008 החליטה ממשלת ישראל להקים יישוב בשם 'רמת ציפורים', שייתן מענה חוקי לכ-120 משפחות בדואיות החיות באיזור בארבעה מקבצים בלתי חוקיים.

התכנית הממשלתית המקורית ביקשה לאחד את כל המקבצים ליישוב אחד, אולם כצפוי, התושבים הבדואים ועמותת השמאל 'במקום' הביעו התנגדות לשינוי המצב הקיים, וביקשו להכיר בכל ארבעת המקבצים, ולהלבינם כיישובים חוקיים.

בסוגיה זו, במפתיע, הביעה החברה להגנת הטבע תמיכה בעמדה הקיצונית של הלבנת כל המקבצים הבלתי חוקיים, בניגוד מוחלט לעמדת 'גופים ירוקים' כגון רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות. אלו האחרונות הודיעו כי הן מתנגדות מעיקרא להקמת היישובים שצפויים לפגוע באתרי עתיקות שהוכרזו על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית, ובלית ברירה מקבלות את ההצעה להקמת יישוב אחד בלבד. עמדה זו נתמכה גם על ידי המשרד להגנת הסביבה ורשות מקרקעי ישראל.

הצעה חלופית שהגיעה מכיוון הבדואים ו'במקום', ביקשה להגדיר את רמת ציפורים כישוב אחד עם שלוש שכונות שיוגדרו כמיזמי תיירות.

בדיון התברר כי אותה החברה להגנת הטבע שיצאה חוצץ נגד שיזף והגדירה אותו כ'איום', הביעה תמיכה נלהבת בחלופה שהציעה להקים יישוב מרכזי ועוד שלושה יישובי לווין.

שי טחנאי, נציג החברה להגנת הטבע בדיון, ציין כי "ההליך הנוכחי מהווה החלטה מקדמית, ולכן הוא מחייב דיון של כל גורם עם משרדו. החלופה המשולבת שהוצעה מקובלת: ישוב אחד גדול עם 3 שלוחות קטנות יותר. ישובים קהילתיים תיירותיים קטנים. אי אפשר להקים ישוב ולקרוא לו אתר תיירות", הדגיש טחנאי ואף עקץ את המתנגדים: "צורמת הטענה נגד הקמת ישוב לכ-20 משפחות בשעה שדנים על התיישבות בודדים".

ומה בנוגע ליישוב בדואי? "לא פוליטיקה – תיקון עוול חברתי"

ההמחשה הטובה ביותר לחוסר ההלימה בין העמדות השונות שמפגינה החברה להגנת הטבע אותה ייצג טחנאי, מוסברת במילותיו של טחנאי עצמו, במהלך ריאיון עם העיתונאי קלמן ליבסקינד ברדיו גלי ישראל במהלך פברואר 2014. (קישור לתמליל המלא?)

"החוק הוא חוק והיום יש הפרת חוק בדמות הקמת ישוב חדש", אמר טחנאי בנוגע לשיזף. "ישראל היא הצפופה ביותר בעולם המערבי, ויש לנו מעט מאוד שטחים שהם שטחים פתוחים, לכן מדיניות התכנון של מדינת ישראל – זה לא של החברה להגנת הטבע – שאין מקום להקים ישובים חדשים, יש לעבות את הישובים הקיימים".

ליבסקינד הקשה בזהירות, כיצד התנגדה החברה להגנת הטבע להקמת יישובים יהודיים כמו שיזף בנגב, שיבולת בגליל ואף ליישובי העקורים מגוש קטיף, "אבל לישובים הבדואים שקמים אתם לא הגשתם אף פעם התנגדות לאף אחד כזה, ואני שואל בזהירות אם יכול להיות שיש פה קצת פוליטיקה גם בחברה להגנת הטבע?".

"הישובים הבדואים החדשים מוקמים אחרי הליכים שהם עוברים בכל מוסדות התכנון", השיב טחנאי. "פוליטיקה אין. הגשנו גם התנגדות לישובים הבדואים בעובדה. יש לנו עמדה מאוד מאוד נחרצת בנושא של הישובים הבדואים".

לאחר שליבסקינד הוסיף והקשה, מדוע החברה להגנת הטבע טוענת שיש לעבות את היישובים הקיימים במגזר היהודי, ולא מחזיקה באותו קו לגבי הפזורה הבדואית וצירופם ליישובים הקיימים, פצח טחנאי במונולוג שאישש את החשש המצער, לקיומה של "קצת פוליטיקה" בחברה להגנת הטבע.

"יש ריכוזים מאוד גדולים שהמדינה הכירה בהם והיום מקדמת שמה תכניות, תכניות מיתאריות לאותם הישובים שהאוכלוסיה הבדואית גרה בהם. מאות אלפים ועשרות אלפים כבר נמצאים וכבר גרים שם, ולכן אנחנו אומרים יש ישובים שכבר נמצאים וכבר עשרות אלפים תושבים גרים בהם, אותם המדינה צריכה לקדם במסגרת… כן, מכיוון שגם כלפי הבדואים מדינת ישראל עשתה טעות ויש פה עוולה היסטורית גם סביבתית, וגם חברתית, ולכן את ההסדרה של הישובים הבדואים צריך לעשות… זה מאוד מאוד פשוט, מדינת ישראל החליטה שהיא צריכה לתקן את העוולות שהיא גרמה במשך למעלה מ… המדינה היום מסתכלת על המכלול של נושא של ההתיישבות הבדואית והיא אומרת יש כאן צורך לעשות תיקון חברתי…".

אז מה יצא בשורה התחתונה? החברה להגנת הטבע מנהלת קרב עיקש נגד הקמת יישוב יהודי שהוקם כחוק בתוך תכנית מתאר מפורטת, ונתלית בפרט הטכני כי התכנית מייעדת את המקום להקמת קריית חינוך ולא ליישוב. מנגד, אף אם נתעלם מדו-הערכיות המקוממת העולה מהדברים לעיל, היא מביעה תמיכה תמוהה בהלבנת מקבצים לא חוקיים, שצפויים על פי החשש לפגוע באתרי עתיקות חשובים בעלי שם עולמי. היא דוחפת להקמתם כארבעה יישובים קטנטנים – בניגוד לכל עקרון תכנוני – תוך התעלמות מכל העקרונות שבהם נימקה את התנגדותה להקמת שיזף.

לפני מספר חודשים העניק בית המשפט העליון פסק דין מכונן בפרשת אל עראקיב – תיק הדגל של תביעות הבעלות של הבדואים בנגב. היום אנחנו מגישים לציבור את מסמך 'אל-עראקיב והנראטיב' – תמצות פסק הדין, המהווה אבן דרך להסרת החסמים לפיתוח הנגב

טענות הבדואים לבעלות על מאות אלפי דונמים בנגב, מלוות את השיח הציבורי במדינת ישראל כבר שנים ארוכות, ומהוות את אבני הנגף המשמעותיות ביותר העומדות בפני ממשלות ישראל בבואן לטפל בקידומה של האוכלוסיה הבדואית בנגב לסטנדרטים ראויים למדינה מתוקנת במאה ה- 21. במהלך עשרות השנים האחרונות נמנעו ממשלות ישראל מהתמודדות ישירה עם סוגיית הבעלות תוך שכל ממשלה משאירה את הטיפול בתפוח האדמה הלוהט לזו שאחריה, והשיח הציבורי שליווה את הסוגיה התנהל באופן בו הציבור הישראלי הולעט בשקרים, פרשנויות ושמועות.

ארגוני שמאל הממומנים בנדיבות על ידי ממשלות זרות בחרו ליטול את סוגיית בירור הזכויות במקרקעין, ולהפכה לסלע מחלוקת מהותי הנושא אופי לאומני. במקום שהסוגיה תידון ותטופל כשאלה משפטית קלאסית ואוניברסלית, בוחר השמאל הרדיקלי להציגה בישראל וברחבי העולם כהיבט נוסף של הסכסוך היהודי-ערבי, תוך השחרת פניה של מדינת ישראל כגורם קולוניאליסטי ומנשל.

לפני מספר חודשים דחה בית המשפט העליון את תביעת הבעלות המפורסמת ביותר, בפרשת אלעראקיב. ניתן לקבוע כי פסק הדין (ע"א 4220/12) הוא היסטורי ומכונן, מאחר והסוגיות שהועלו בעתירת המשפחה, שזורות בנרטיב הבדואי ונוגעות לאלפי התביעות חסרות הבסיס שהוגשו במרחב. באמצעות מקרה זה, ביקשו ארגוני השמאל להציב אבן בוחן וליצור תקדים משפטי מסוכן, שיקעקע את בעלותה ומשילותה של מדינת ישראל באיזור הנגב.

אל עראקיב הוא כפר בדואי לא חוקי שהוקם בסביבות 1999 על אדמות מדינה כ-10 ק"מ מצפון לבאר שבע. אנשי משפחת אל-עוקבי מהעיירה רהט, פלשו לאדמות המדינה והחלו לעבדה ולהקים במקום מבנים שונים, בטענה כי אדמות אלו היו שייכות למשפחתם במשך דורות רבים. לטענתם, הם פונו מהאזור לאחר מלחמת השחרור על ידי צה"ל, תוך הבטחה שהפינוי הוא זמני בלבד.

במאבק מתוקשר, אלים וקולני אותו ייצאו ארגוני השמאל לתקשורת הבינלאומית, פלשו המשפחות הבדואיות למקום קרוב ל-80 פעמים, ובכך הפך אל-עראקיב למותג המסמל את מאבקם העיקש "וההרואי" של הבדואים להיצמד בכל מחיר לאדמה שעליה הם יושבים מאות בשנים, כביכול.

במקביל פנו הפולשים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 7161/06), בדרישה לרשום על שמם כ-10,000 דונמים של קרקע, בטענה כי על חלקות אלו התקיים כפר היסטורי בשם 'אל-עראקיב' מאז התקופה העות'מנית, וכי משפחתם עיבדה את האדמות שהיו בבעלותה, והעבירה אותן בירושה מדור לדור.

למעשה, שלל טענות בני משפחת עוקבי בפרשיית אל-עראקיב יצרו, יחדיו, תיאור של הנראטיב הבדואי בדבר זכויות עתיקות במקרקעין במרחב הנגב. כלומר – על פי תפיסתם של הבדואים, המציאות בה הם חיו בנגב, במהלך עשרות השנים שקדמו להקמת מדינת ישראל ולאחר הקמתה, הקנתה להם זכויות של בעלות באדמות.

פעיל השמאל הרדיקלי פרופסור אורן יפתחאל, מהמחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי מאוניברסיטת בן גוריון, אף שימש כעד מומחה מטעם התביעה. יפתחאל הגיש לבית המשפט שתי "חוות דעת מומחה" גדושות בשורה ארוכה של ראיות לכאורה, לפיהן אדמות אלו אכן היו בבעלותה של משפחת אל-עוקבי במשך שנות דור.

בשנת 2012 דחתה השופטת שרה דברת את התביעה וקיבלה במלואה את עמדת המדינה, תוך שהיא מפרקת אחת לאחת את טענות התביעה. הפולשים מיהרו לערער לבית המשפט העליון כנגד פסק הדין השיטתי והמפורט, אולם במאי 2015 דחה הרכב השופטים בהשתתפות אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ואסתר חיות את הערעור. השופטים לא חסכו במילות הביקורת על טיבן ואמינותן של הראיות כביכול שהציג יפתחאל, והציגו עירום ועריה את "חוות דעת המומחה" שהגיש.

שתי הערכאות הגיעו לשתי קביעות משמעותיות: הקביעה האחת, עובדתית, היא שלילת חלק ניכר מטענות הבדואים וערעור בסיס הנראטיב הבדואי עצמו. הקביעה השניה, משפטית במהותה, היא כי לנראטיב לבדו, גם אם היה מגובה בעובדות היסטוריות, אין את היכולת להקנות לבדואים מעמד משפטי מוכר בקרקע וכי זכויות אלו נקבעות אך ורק בטענות משפטיות שמקורן בחוק.

כשירות לציבור אנחנו מוציאים לאור את מסמך המדיניות "אל עראקיב והנראטיב" הסוקר בקצרה את הסוגיות שנידונו בפני בית המשפט ומפרט את עיקרי פסק הדין היסודי שניתץ בשיטתיות את שלל המיתוסים.

כל מי שבוחן את הסוגיה בהגינות מודה כי מלחמת ההתשה המשפטית שמנהלים ארגוני השמאל ואחוזים בודדים מכלל הבדואים כנגד מדינת ישראל, היא זו שמונעת כבר שנים ארוכות את קידומן של תכניות לאומיות לפיתוח הנגב לרווחת כלל תושביו. שבויי המערכה הזו הם תושבי הנגב כולו, ובראשם מרבית האוכלוסיה הבדואית המוחלשת שכלל אינם צד בסכסוך.

אין ספק כי קביעותיו הנחרצות של בית המשפט בפרשיית אל-עראקיב צריכות להוות זרז לקידום ההליכים המשפטיים לבירור מעמדם המשפטי של האדמות בנגב תוך רישום הבעלות בקרקעות אלו על שם בעליהן החוקיים (בהתאם לחוקי מדינת ישראל ולא בהתאם לנראטיב הבדואי). בכך ניתן יהיה להסיר מעל סדר היום את סוגיית הבעלות באדמות הנגב, ולאפשר את קידום הליכי הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב לרווחת הנגב ומדינת ישראל כולה.

 בית המשפט העליון הסיר את המכשולים המשפטיים כנגד הקמת היישוב חירן בצפון הנגב שהקמתו תקועה מעל עשור. השופטים קבעו: לתושבי הפזורה המתגוררים בתחומי היישוב המיועד אין כל זיקה לקרקע, ודחה בשתי ידיים את טענתם כי הקמת חירן מהווה צעד גזעני || כל סיפור חירן בעובדות מתומצתות

בשנת 2002 החליטה הממשלה על הקמת 14 יישובים בנגב הצפוני, בהם היישוב העירוני חירן המתוכנן להקמה על אדמות מדינה מדרום ליער יתיר, והמיועד לקליטת 2000 משפחות. במקביל להחלטה זו, הקימה ממשלת ישראל בעשור האחרון, 11 יישובים המיועדים אך ורק למגזר הבדואי, המכונים 'יישובי אבו בסמה'.

מאז ההחלטה על הקמת חירן, פצחו בדואים בני שבט אבו אלגיען המתגוררים בפזורה בלתי חוקית המכונה על ידם 'אום אל חירן', שנמצאת בתחומי היישוב המיועד, במאבק משפטי וציבורי נגד הקמת חירן, המתנהל בארץ ומחוצה לה.

ארגוני שמאל רדיקלי כגון 'עדאלה' ו'במקום' המנצחים על המאבק, מתעקשים להצמיד לסוגיית חירן תווית של מאבק לאומי, ואינם בוחלים בהפצת מידע שקרי המציג את מדינת ישראל כבריון גזעני. ישראל מוכפשת ברחבי העולם כמי שמבקשת לנשל ולהחריב כפר בדואי עתיק יומין, על מנת להקים על חורבותיו יישוב יהודי. בתחילת מאי 2015, חתם בית המשפט העליון את ההליך המשפטי שנמשך למעלה מעשור, וקבע כי אין שום מניעה להקמת היישוב.

השופטים קבעו כי אין לעותרים כל בעלות או זיקה מחייבת לקרקע ודחו את טענת הקיפוח והגזענות בשתי ידיים. בית המשפט ציין כי בפני תושבי פזורת 'אום אל חירן' פתוחה הדרך לגור בכל מקום חוקי בו יחפצו. כיתר בני שבטם שבחרו בכך בעבר, באפשרותם של משפחות אלו ליהנות מהטבות מפליגות שמעניקה מדינת ישראל לכל תושב פזורה (מגרש למגורים בחינם ביישוב חוקי לצד מענק כספי נדיב כפיצוי על הבית הלא חוקי). השופטים הוסיפו כי בפני העותרים פתוחה הדרך לרכוש מגרשים ביישוב המיועד, ככל אזרח אחר.

למרות פסק הדין הברור, ממשיכים ארגוני השמאל בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד היישוב חירן. את האמת הפשוטה לאשורה קל להבין על ידי הכרת העובדות ההיסטוריות על רצף הזמן.

 חירן לאורך ציר הזמן 1948-2015

1948-1956: שבט אבו אלגיען, המונה 200 נפש, התיישב באזור בית קמה והקים את אוהליו עד הגבול הירדני. בני השבט עסקו בהברחה מעבר לגבול ובמסירת ידיעות אודות תנועות צה"ל על כביש 40.

1956: בעקבות הפעילות העוינת, מעביר הממשל הצבאי את רוב בני השבט, בהסכמתם, לאזור עתיר, שם הם מקבלים אדמות בחכירה, לשימוש חקלאי, ומקימים את אוהליהם.

שנות ה-60: חלק ממשפחות השבט שהתיישבו בעתיר, יצאו מהתחום שהוקצה עבורם והתפרסו על שטחים נוספים מסביב, בהם גם האזור המיועד להקמת היישוב חירן.

1980: המדינה מקימה ומפתחת יישובים עבור תושבי הפזורה, הכוללים שירותי בריאות, חינוך ותברואה. כל גבר מבני השבט זכאי לקבל חינם אין כסף, מגרש מפותח לבניה בגודל חצי דונם – זכות שאיננה ניתנת לאף אזרח ישראלי שאיננו בדואי.

שנות ה-80 ואילך: רוב שבט אבו אלגיען עוזב את הפזורה ועובר למגורי הקבע בעיירה חורה הסמוכה. מיעוטם נשאר באזור ההתיישבות בעתיר ומעמיקים את אחיזתם באזורים הנוספים עליהם השתלטו. במהלך השנים, המבנים הלא חוקיים בגבעה המכונה על ידי הפולשים 'אום אל חירן', הולכים ומתרבים בהדרגה: מ-22 מבנים בשנת 2000, ועד ל-36 מבנים בשנת 2010.

2002: ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מחליטה להקים 14 ישובים בנגב הצפוני, ביניהם חירן – יישוב עירוני. על חלק קטן מהאדמות שהוקצו ליישוב המתוכנן לקליטת אלפיים משפחות, נמצא המקבץ הלא חוקי 'אום אל חירן', המונה משפחות בודדות. תושביו נדרשים על ידי המדינה לעבור למגרשים שהוקצו עבורם בעיירה חורה, אך אלו מסרבים.

2004: נציגי הפולשים פונים לבית משפט השלום (ת"א 3326/04) כנגד ההחלטה להקמת היישוב חירן, בטענה כי המדינה היא זו שקבעה את ישיבתם במקום. הפולשים טוענים כי מדינת ישראל פועלת ממניעים גזעניים, וכי היא מבקשת להרוס כפר בדואי, כדי להקים במקום יישוב יהודי.

2009: בית משפט השלום קובע כי העותרים לא הוכיחו רכישת זכויות במקרקעין ודוחה את העתירה. הללו מערערים על פסק הדין בבית המשפט המחוזי (ע"א 1165/09).

2011: בית המשפט המחוזי מאמץ את מסקנותיו של בית משפט השלום. הפולשים שבים ומערערים לבית המשפט העליון (רע"א 3094/11).

2013: לאחר ערעורים חוזרים ונשנים של בני שבט אבו אלגיען, נשלם ההליך התכנוני של הישוב חירן בכל דרגי וועדות התכנון במשרד הפנים.

2015: בית המשפט העליון תומך אף הוא בפסיקות קודמיו ומורה כי על הפולשים לעזוב את השטח.

בית המשפט העליון דחה את הערעור של השבט הבדואי אלעוקבי, וקבע כי לא הוכחה שום ראיה לבעלותם על הקרקעות בכפר הלא-חוקי אל עראקיב. בפס"ד נמתחה ביקורת חריפה על חוות הדעת של פרופ' יפתחאל, המומחה  מטעמם של הבדואים: "אינו נסמך בחוות דעתו על ראייה אובייקטיבית"

שופטי בית המשפט העליון דחו לאחרונה את ערעורם (ע"א  4220/12) של תושבי הכפר הלא חוקי אל ערקיב שבנגב אשר דרשו כי המדינה תכיר בבעלותם על אדמות בנגב הצפוני. תושבי הכפר, בני שבט אלעוקבי טענו כי השלטון העות'מני והמנדט הבריטי הכיר באוטונומיה השיפוטית שלהם באותן אדמות ולכן גם על מדינת ישראל להכיר בכך.

פסק הדין ניתן פה אחד על ידי השופטים חיות, רובינשטיין וג'ובראן, אשר קבעו שלא הוכח כי אותן חלקות היו בבעלות הבדואים לא בתקופת המנדט הבריטי ולא בשלטון העות'מאני. בכך למעשה מצטרפים שופטי העליון לפסק הדין של השופטת שרה דברת מבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

מקריאת פסק הדין עולה כי ביהמ"ש העליון קיבל את עמדת המדינה ודחה את כל טענות הבדואים שיוצגו ע"י עו"ד מיכאל ספרד. השופטים נסמכו בפסיקה, בין השאר, על חוות דעתה של פרופ' רות קרק ושללו כמעט לחלוטין את חוות דעתו הנגדית של פרופ' אורן יפתחאל.

השופטת חיות שכתבה את פסק הדין לא חסכה ביקורת על יפתחאל. כך למשל כתבה על הממצאים שהציג: "המסמכים והתעודות ההיסטוריות עליהם מבקש פרופ' יפתחאל לסמוך את חוות דעתו באשר לקיומו של ישוב בדואי קדום בתחומי החלקות, הם צילומים בלתי קריאים של מפות אשר לא ברור מה מקורן והיכן, אם בכלל, מופיעות בהן חלקות התביעה".

כדי לבסס את הטענה על כך בכפר שהיתה התיישבות קבע נטען ע"י יפתחאל כי בכפר נבנה  בית ספר עבור ילדי הכפר, אלא שעדויות זקני הכפר היו שונות. "עוד יש לציין" נכתב בפס"ד, "כי בניגוד לטענתו של פרופ' יפתחאל לפיה היה קיים בחלקות ערקיב מבנה בית ספר בו למדו ילדי השבט, מעדויותיהם של זקני השבט עולה כי לא היה בית ספר בחלקות אלה".

"מניתוח הראיות המפורט" מסכמת השופטת חיות, "עולה כי פרופ' יפתחאל אינו נסמך בחוות דעתו על ראייה אובייקטיבית כלשהי המלמדת על כך שהחלקות עובדו על ידי משפחת המערערים לפני שנת 1945."

שלא במקרה, הכפר אל-ערקיב הפך לסמל של המאבק הבדואי מול מדינת ישראל בכל נושא ההסדרה של ההשתלטות הלא חוקית. עשרות פעמים המדינה הרסה את המבנים והבדואים, מלווים בארגונים בינ״ל,  בנו אותם מחדש.

כפי שניתן היה להבחין, במהלך הדיון המשפטי הושקע מאמץ רב אשר לווה בקמפיין תקשורתי לא מבוטל. שורה של חוקרים ומומחים סיפקו חוות דעת מקצועיות שנסמכו על מאמרים אקדמיים ותצלומי אוויר. במהלך הקמפיין, פרסמה הקרן החדשה לישראל כי היא "גאה לתמוך בתושבי הכפר במאבק למען זכויותיהם".

לא מדובר במאבק של ימין ושמאל אלא בין דוברי אמת למפיצי שקרים ובדיות. כל השופטים שדנו באלערקיב, הן במחוזי והן בעליון, שוכנעו כי לבדואים אין ולא הייתה בעלות על הקרקע. אותן חוות דעת של מומחים מטעם עצמם, ובדגש על זו של אורן יפתחאל התבררו כלא אמינות שנבעו מאינטרסים פוליטיים.

כעת, על המדינה ליישם את פסק הדין ולהתוות מדיניות חדשה להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. המדיניות החדשה צריכה לנתק את שאלת הזכויות בקרקע של הבדואים, אשר התבררו כחסרות בסיס, מסוגית הסדרת ההתיישבות. מדיניות זו תביא לכך שתושבי הפזורה יזכו למגורים נאותים בישובים המוכרים, מה שיביא להפסקת ההשתלטות הבלתי חוקית על קרקעות הנגב.

מערכה עיקשת שהובלנו נגד ועדת התכנון אבו בסמה הסתיימה בהצלחה תקדימית חרף חלקיותה: הריסת חומה באמצעותה השתלט עבריין בניה על תשע (!) חלקות שהכשירה המדינה כפתרון נדיב עבור תושבי הפזורה

הבניה הבלתי חוקית הנפוצה בנגב היא כבר לא ענין חדש, אך עזות מצחם של עברייני הבניה מגיעה בכל פעם לשיאים חדשים וחסרי תקדים. הבעיה איננה קיימת רק בפזורה הבלתי חוקית, אלא גם בתוך תחומי היישובים הבדואים המוסדרים. חוסר התגובה של רשויות התכנון והבניה מעניקות רוח גבית ברורה להפרות החוק. דוגמה בולטת לכך היא טירה מפוארת ורחבת ידיים אותה התחיל לבנות לפני כשנתיים, בניגוד לחוק, תושב בדואי בכפר אל סייד שבנגב.

אל סייד הוא יישוב בדואי מוסדר וחוקי בתחומי המועצה האזורית אבו בסמה, בעל תכנית מפורטת. במשך שנים ארוכות מנסה מדינת ישראל לקדם את הסדרת ההתיישבות הבדואית הבלתי חוקית ולהעתיק את תושבי הפזורה לתחומי היישובים המוסדרים. לשם כך הושקעו מאות מיליוני שקלים בתכנון היישובים, בהקמת תשתיות ציבוריות ובפיתוח מגרשים לבניה עבור תושבי הפזורה.

הפולש הקים את ביתו הענק מבלי להתחשב בדרישות החוק ובתכניות המתאר, אך לא הסתפק בכך והחליט גם לספח לעצמו תשע (!) חלקות קרקע סמוכות עליהן השתלט בעזרת נטיעת עצים וגידור השטח בחומת מתכת ופח, שהפכה את המתחם לאחוזת ענק.

בקיץ שעבר שלחנו פניה דחופה לוועדת התכנון המקומית בדרישה להוציא צו הריסה מנהלי למבנה ולגידור החלקות שנועדו לצרכי תושבי הפזורה. הוועדה השיבה כי כנגד הפולש הוגש כתב אישום על בניה בלתי חוקית שעצרה את התקדמות הבניה אולם "מאחר ובעל המבנה הגיש בקשה לקבלת היתר, וישנו אופק תכנוני למבנה", לא תתבצע נגדו אכיפה מנהלית. את הצעד הבסיסי ביותר בעבודתה של ועדת התכנון המקומית- הוצאת צו הפסקת עבודה למבנה – ביצעה הוועדה רק לאחר פניית רגבים.

הוועדה הוסיפה כי בניית הגדר הושלמה זה מכבר ולכן לא ניתן להרסה בהליך מזורז של צו מנהלי. זמן קצר לאחר מכן, תיעד רכז מחוז דרום שלנו בחודשים אוקטובר-נובמבר 2014 את המשך עבודות הבניה בבית, שהתקיימו על מי מנוחות חרף צו הפסקת העבודה שהוציאה הוועדה בעקבות פניית רגבים.

חרף קיומם של מבנים בלתי חוקיים רבים בתחומה, נתוני חופש מידע שחשפנו מלמדים כי לאורך שנת 2013 כולה, לא ביצעה הוועדה המקומית אבו-בסמה ולו צו הריסה שיפוטי אחד. ברחבי המועצה, כולל ביישובים המוסדרים, קיימים עשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים. סך ההריסות בשנת 2013 הסתכם בשישה מבנים בלבד, מתוכם ארבעה נהרסו בהריסה עצמית.

התנהלות זו של הוועדה המקומית לתכנון ובניה מאפיינת את פעילותה, או כפי שמתברר – את חוסר פעילותה. הוועדה נמנעת מכל פעילות אכיפה כנגד בניה בלתי חוקית – אשר בדיוק לשם כך הסמיך אותה החוק, והיא מתמקדת בהלבנת בניה בלתי חוקית ובהגשת כתבי אישום שנמרחים לאורך שנים והדרך עד למימושם כמעט אין סופית.

לאחר פניה נוספת שלנו בינואר האחרון בה התריע עו"ד עמיר פישר כי נעתור בנידון לבית המשפט, הרסו בימים האחרונים פקחי המועצה את החומה. בכל מקום אחר צעד אכיפה שכזה הוא עניין יומיומי וזניח. על אף שהדבר מהווה הצלחה חלקית בלבד, באופן אבסורדי מדובר כאן בתקדים חשוב של מימוש שלטון החוק והמשילות של מדינת ישראל בנגב.

בתגובה לחשיפת תושבי חבל לכיש לאוויר רעיל במיוחד פנינו למנהל האזרחי בדרישה לעצור את שריפת הפסולת האלקטרונית סמוך לגדר ההפרדה.

מזה תקופה ארוכה סובלים תושבי אזור מזרח לכיש (ובהם היישובים חרוב, בני דקלים, שקף ועוד) ממפגע סביבתי חמור ומסוכן, בשל תופעת שריפת הפסולת האלקטרונית, מעבר לגדר ההפרדה.

השריפה הבלתי מבוקרת במזבלות הבלתי חוקיות הסמוכות לגדר ההפרדה שבמרחב חברון, משמשת להפרדת המתכות הנמצאות בפסולת מכשירי חשמל ואלקטרוניקה, והיא מלווה בשריפת כימיקלים מסוכנים ויצירת מפגעי נשימה, עשן וריח קשים.

כתוצאה משריפת פסולת האלקטרוניקה והרכיבים החשמליים, משתחררים לחלל האוויר כימיקלים מזיקים כגון ארסן, בנזן, עופרת, קדמיום, דיאוקסינים ועוד.

על פי מידע שהגיע לידינו, חלק גדול מהפסולת מועברת לשטחי יו"ש מתוך תחומי מדינת ישראל – דבר האסור על פי חוק, בפרט כאשר בפסולת זו נעשה שימוש בלתי חוקי אשר גורם לזיהום סביבתי חמור.

פנינו בפניה דחופה למנהל האזרחי ולאלוף פיקוד המרכז, בדרישה לפעול לעצירה מיידית של פעילות השלכת הפסולת ושריפתה במרחב, ובנוסף לאתר את האחראים, לנקוט כנגדם באמצעים פליליים ולחייבם לשקם את המרחב שנפגע כתוצאה מהפעלת המזבלות.

המשך המצב המסוכן מתאפשר הודות למעבר של עשרות משאיות עמוסות בפסולת אלקטרונית מעבר לגדר ההפרדה. לפיכך יש לפעול לעצירה מוחלטת של העברת הפסולת מתחומי מדינת ישראל לתוך איו"ש, באמצעות אכיפת החוק במחסומים, החרמת רכבים המשנעים פסולת והטלת קנסות על העבריינים.

התבטאות השר שמיר בדבר הצורך לטפל בתופעת ריבוי הנשים במגזר הבדואי, מעידה על הבנה כי הדרך לנורמליזציה של יחסי הבדואים ומדינת ישראל עוברת דרך שיפור רמת חייהם לצד החלה ואכיפה של חוקי המדינה

התבטאות זהירה של שר החקלאות, יאיר שמיר, הממונה על יישום חוק הסדרת התיישבות הבדואים  גררה בעקבותיה, כצפוי, גשם של גידופים משמאל, תוך עיוות הדברים והוצאתם מהקשר בו נאמרו. במהלך סיור שקיים בדרום ציין השר שמיר כי קידום החוק כרוך במספר היבטים הקשורים לאורח החיים הבדואי. "אנחנו קודם כול צריכים לקחת את כל הבדואים, להתחיל להוציא אותם מהמדבר, לקרב אותם למדינה נורמלית מבחינת חקיקה, אורח החיים, רמה סוציו-אקונומית, לימוד, השכלה, מקומות פרנסה, סוגי פרנסה, אולי אפילו לטפל בתופעה של ריבוי נשים וצמצום הילודה כדי להעלות את רמת החיים. לכן אנחנו כרגע ממוקדים בפתרונות כלכליים, כמובן תוך כדי הסדרה".

כפי שלא יעלה על הדעת לקרוא לצמצום הילודה בציבור הדתי והחרדי, כך אין בדברי השר שמיר כל קריאת כיוון פסולה לצמצום ילודה במגזר הבדואי, כי אם לצמצום אפליית נשים והפרה שיטתית של החוק הישראלי האוסר פוליגמיה (שכמעט ואיננו נאכף – כולל בכנסת ישראל…). ריבוי נשים כרוך כמובן גם בריבוי בלתי טבעי של מספר הנפשות בכל בית אב. לא צריך תואר מתקדם בכלכלה כדי להבין שהדבר גורר מיידית גם קושי כלכלי, המהווה כר פורה לבערות ועבריינות, ובהוצאה גוברת והולכת של המדינה על הקצבאות השונות. 

אולם מעבר לכך, החלוקה הטבעית בין גברים לנשים עומדת בכל מקום על פני הגלובוס על כ-50/50. הנשים הנוספות שמגיעות בדרכים-לא דרכים מרצועת עזה, חברון וג'נין, מבצעות למעשה מימוש שקט של 'זכות השיבה'. עשרות אלפי נשים מקבלות, הלכה למעשה, אזרחות ישראלית על כל ההטבות הכספיות והאישיות הכרוכות בכך – והכל על חשבון משלם המיסים. וזאת מבלי שדיברנו על השקפות העולם הלאומניות האנטי-ישראליות שהנשים הללו מביאות מהבית ומנחילות לדור הבא של הבדווים באופן שמעצים את הקונפליקט בין הבדווים לחברה הישראלית.

דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2013, מלמד כי לפי הערכת רשויות הרווחה בדרום, כ-30 אחוז מהמשפחות הבדואיות בנגב מקיימות אורח חיים פוליגמי. לפי המחקרים לא ניכרת ירידה בתופעה בעשורים האחרונים, והיא נפוצה גם בקרב צעירים ומשכילים. חוק העונשין מתייחס לאיסור על נישואים לאשה נוספת, אך בפועל גברים רבים חיים עם יותר מאשה אחת, לא בהכרח כנשואים.

בניגוד למקהלת המגנים והמשמיצים שנטפלו לפרט אחד שהוא משמעותי אך רגיש, אנו מברכים את השר שמיר שהציג בהתבטאות הזו הבנה לעובדה שהתפיסה שהסדרת תביעות הבעלות של הבדואים על הקרקע תפתור את הבעיה היא שגויה מיסודה. יש כאן צורך בשינוי עמוק יותר בהתנהלות ובתפיסה.

הדרך להסדרה ונורמליזציה של הבדואים עוברת דרך שיפור רמת החיים יחד עם החלה ואכיפה של חוקי המדינה ביישוביהם.

רק דאגה לחינוך, למעמד הנשים לרווחה ולפרנסה יחד עם אכיפת חוקי התכנון והבניה, חוקי התחבורה, המשפחה, המיסים וכדו' תפתורנה את הבעיה ותשפר את חייהם של הבדואים..אנו מקווים שהשר יבטא את שינוי התפיסה גם בהחלטות ובביצוען.

מאות מיליוני ₪ מועברים מדי שנה למועצות האיזוריות הבדואיות, אך תושביהן כלל לא נדרשים לשלם ארנונה. עתירה חדשה שהגשנו לבג"ץ חושפת התחמקות שערורייתית של משרד הפנים || איפה הכסף

תקציביה השנתיים של כל רשות מקומית בישראל – עיר, מועצה איזורית או מקומית – נסמכים על שני מקורות עיקריים: הכנסות עצמיות של הרשות ותקציבים ייעודיים ממשרדי ממשלה. מטבע הדברים, ברשויות אמידות, מצטמצם היקף הסיוע הממשלתי, וברשויות עניות הוא מהווה חלק משמעותי יותר בתקציב השנתי.

על מנת לתמרץ את הרשויות להפוך לרווחיות יותר, מותנים חלק מתקציבי הממשלה בהוכחות לייעול ההכנסות העצמיות כדוגמת גביית הארנונה, הכנסות תאגיד המים המקומי, תשלומי מתנ"סים וכדומה.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ50% בממוצע מתקציבן השנתי של עיירות הפיתוח בנגב, הסתמך על תקציבי ממשלה, בעוד שברשויות הבדואיות בנגב היווה התקציב הממשלתי כ-80% מהכנסותיהם.

הבולטת מכולן היתה המועצה האיזורית אבו-בסמה שבנגב שתקציבי הממשלה השונים היוו 98.2% (!) מתקציביה לשנת 2011. המועצה נתמכת בתקציבי ממשלה בסך של קרוב ל-180 מיליון ₪ מדי שנה.

מבקר המדינה מתריע

בסוף שנת 2011 פרסם מבקר המדינה דו"ח על הביקורת בשלטון המקומי. בפרק שדן במועצת אבו בסמה תיאר המבקר כיצד שנה אחר שנה, חרף התקציבים הגבוהים שמעבירה הממשלה, מסיימת המועצה את שנת הכספים בגירעון של מיליוני שקלים, אולם חמורה מכך היא העובדה, כי באופן שערורייתי, המועצה כלל לא התאמצה להגדיל את הכנסותיה העצמיות.

"נמצא כי המועצה אינה מחייבת את התושבים בארנונה בעד שטחי מגורים, אינה מנהלת מערך חייבים וגבייה ואין ברשותה נתונים בדבר שטחי הבניינים והנכסים שבתחום שיפוטה לרבות נתונים על הבעלים של אותם נכסים. בשנת 2008 גבתה המועצה ארנונה בסך 1.63 מיליון ש"ח, ובשנת 2009 גבתה ארנונה בסך 1.98 מיליון ש"ח. את רובה גבתה בעד מחצבה שבשטח שיפוטה ואת היתרה בעד מתקנים שונים", ציין המבקר.

משמעות הדבר כי בעוד מדינת ישראל משקיעהמאותמיליוני שקלים לממן את השירותים הניתנים לתושבי המועצה, התושבים עצמם כלל לא נדרשים לשלם תשלומי ארנונה עבור התושבים הניתנים להם.

בדו"ח המבקר צויין כי "המועצה מסרה בתשובתה למבקר המדינה, כי היא קיבלה ממשרד הפנים תקציב מיוחד לקידום ביצועו של סקר נכסים ביישובי המועצה, שיאפשר, בין השאר, את גביית הארנונה, וכי היא נמצאת בשלב אפיון צורכי הסקר".

בנוסף נכתב בדו"ח המבקר כי "משרד הפנים מסר בתשובתו למשרד מבקר המדינה מאוגוסט 2011 כי המועצה פנתה אליו בבקשה לקבלת סיוע כספי לביצוע הסקר, לאחר שהשלימה את האפיון לביצוע הסקר כולל אומדן העלויות".

לסיכום, הורה מבקר המדינה למועצה כי "עליה לפעול לכך שביצוע הסקר יושלם בהקדם האפשרי,לשם הסדרת גביית המסים והאגרות והגדלת הכנסותיה העצמיות, שכן הגבייה המצומצמת שמבצעת המועצה פוגעת ביכולתה לספק שירותים בסיסיים לתושבים".

איפה הכסף?

בראשית פברואר 2012, כשלושה חודשים לאחר פרסום דו"ח המבקר, פנינו לשר הפנים דאז, אלי ישי, הממונה על מחוז דרום במשרדו בדרישה לממש את סמכותכם ולפעול לאלתר להקמת מערך לגביית ארנונה מנכסי המגורים בשטח אבו בסמה.

לאחר כחצי שנה בה נשלחו למשרד הפנים תזכורות חוזרות ונשנות שלא נענו, פנינו במהלך יולי 2012 למועצת אבו בסמה בדרישה כי תקים מערך לגביית ארנונה. בתשובת המועצה נטען בין השאר, כי היא אינה גובה ארנונה מאחר ומשרד הפנים טרם אישר לה את העברת התקציב לביצוע סקר הנכסים.

דברים אלו עמדו בסתירה גמורה לתשובת המועצה למבקר המדינה שהובאו לעיל, לפיהם התקציב המיוחד לביצועו של סקר הנכסים התקבל ממשרד הפנים. פניית 'חופש מידע' נוספת מטעם רגבים למועצת אבו בסמה העלתה, כי המועצה העניקה רשיונות עסק ל21 עסקים, אולם גבתה ארנונה רק ממחציתם.

בשלהי 2012 פוצלה מועצת אבו בסמה לשתי מועצות איזוריות; נווה מדבר ואל-קאסום, וזמן קצר לאחר מכן מונה גדעון סער לשר הפנים החדש. רק בחלוף כ-15 חודשים מפנייתנו למשרד הפנים, ולאחר תזכורות חוזרות ונשנות, התקבלה במאי 2013 תגובה עניינית מטעם הממונה על המחוז הדרומי במשרד הפנים.

"כידוע, 11 היישובים של המועצות הינם בעלי מאפיינים ייחודיים שיש בהם כדי להקשות ולעכב הליכים, לרבות קשיים באיתור וזיהוי תושבים… אין מדובר בביצוע סקר נכסים רגיל כי אם בהליך מורכב יותר", ציין הממונה. לדבריו, עד לסוף שנת 2013 יקבעו המנגנונים, התקציב ושילוב המערכות, "לשם השתת ארנונה על תושבי המועצות כבר בשנת 2014".

המניעים הנסתרים נחשפים

חרף ההתחייבות הברורה, בשנת 2014 טרם בוצע סקר הנכסים, ולא נשלחו שומות ארנונה לתושבים. התרעת 'קדם עתירה' נשלחה למשרד הפנים, שנאלץ, לבסוף, להסגיר את הסיבה האמיתית לחוסר ביצוע סקר הנכסים וגרירת הרגלים הנמשכת על פני שנים ארוכות.

"ביצוע הסקר באמצעות התקציב הרגיל של המועצות אינו יכול לקבל ביטוי, היות שכלל הפעילות השוטפת של המועצות מבוססת על מענקים של משרדי הממשלה השונים" ציין אבי הלר, הממונה על מחוז דרום, במכתב מחודש אפריל 2014.

"סקר הנכסים האמור ידרוש להתייחס לבניה הקיימת בשטח תוך איתור בעלי המבנים. ביצוע האמור מחייב סריקה פיזית בשטח תוך התעמתות עם האוכלוסיה, כאשר ברור לכולנו שקבלת שיתוף פעולה מצד האוכלוסיה שואף לאפס", הודה הממונה.

את ההתנהלות הבלתי מתקבלת בעליל ניתן לסכם בקצרה: בשנת 2014 המועצות לא החלו בגביית ארנונה מהתשובים ומרוב העסקים הפועלים בתחומיהן, ובמשרד הפנים טוענים כי המועצות אינן גובות ארנונה בשל הצורך לביצוע סקר נכסים. זאת כאשר בשנת 2011 טענה המועצה בפני מבקר המדינה כי קיבלה ממשרד הפנים את המימון הנדרש לביצוע סקר הנכסים, ומשרד הפנים טען כי המועצה "השלימה את האפיון לביצוע הסקר כולל אומדן עלויות".

לאחר שהובהר מעבר לכל ספק כי משרד הפנים והמועצות הציגו בפני מבקר המדינה מצג שווא לפיהם משרד הפנים יממן את הכנת הסקר, והמועצה תחל לגבות את הארנונה, מבלי להציג את המניעים הסמויים לחוסר המעש, הגשנו עתירה לבג"ץ (5663-14) המפרטת את העובדות דלעיל, ומצביעה על חוסר הסבירות הקיצוני בהתנהלות משרד הפנים.

"ככל שמאחורי אי הקמת מערך הגביה עומדים מניעים סמויים שהוסתרו ממבקר המדינה, ובעיקרם הרצון שלא לפגוע בהגירה מהפזורה לשטחי המועצות – הרי שמדובר בטעות קשה בשיקול הדעת", מציין עורך הדין שלנו, עמיר פישר, בדברי הסיכום לעתירה. "הפיכת המועצת לאקס-טריטוריה פוגעת בבסיס עליו עומד הליך ההסדרה. ככל שהמדינה מעוניינת לקדם את ההגירה למועצות, הרי שיש לעשות זאת על ידי תוספת תקציבים ושיפור השירותים הניתנים לתושב, ולא ע"י מתן פטור גורף מחובת תשלום מיסי ארנונה".