השרים שקד וכץ מפרסמים תזכיר חוק שיאפשר למוסד לביטוח לאומי לנכות ולעקל קצבאות שהוצאו במרמה על ידי משפחות פוליגמיות שהתחזו לחד הוריות. תנועת רגבים חשפה כי היקף הקצבאות ממנו נהנות במרמה אלפי נשים בדואיות – כמאה מיליון ₪ בשנה

אנחנו מברכים על תזכיר החוק שצפוי לנטרל את המנוע הכלכלי המאפשר את פריחת נישואי הפוליגמיה במגזר הבדואי, על חשבון משלם המיסים. תזכיר החוק שפרסמו שרת המשפטים איילת שקד והשר לשירותים חברתיים חיים כץ, יאפשר מאבק כלכלי בתעשיית הקצבאות שמשפחות פוליגמיות במגזר הבדואי מוציאות במרמה מהמוסד לביטוח לאומי.

החוק החדש מסמיך את המוסד לביטוח לנכות מהגבר את כספי המזונות ששולמו לנשותיו ולילדיו ללא צורך בפנייה להליכים משפטיים, באמצעות קיזוז מקצבאותיו או עיקול חשבונותיו.

נתונים שחשפנו בחודש יולי האחרון העלו, כי בשנת 2017 נשים בדואיות שהוגדרו רווקות חד-הוריות קיבול קצבאות הבטחת הכנסה בסך 103.5 מיליון שקלים, המהווים 4.9% מההוצאה השנתית לקצבאות, למרות שקבוצת הנשים הבדואיות החד-הוריות, לכאורה, מהווה רק כ-0.08% מכלל האוכלוסייה בישראל. בשנת 2012 קיבלו נשים המוגדרות כך קצבאות הבטחת הכנסה בסך 91 מיליון שקלים, המהווים 3.6% מההוצאה הכללית על קצבאות דומות – נתון המעיד על כך שמספרן גדל באופן ניכר בשנים האחרונות.

מאחר והפוליגמיה אסורה בישראל על פי חוק, הנשים הפוליגמיות לא נרשמות כנשואות, אלא כרווקות עם ילדים, או שהאישה הראשונה מציגה אישור גירושין פיקטיבי על פי הדין השרעי, ומגדירה את עצמה כחד הורית.

אחוז המשפחות החד-הוריות עם ילדים בקרב הבדואים הוא הגבוה בארץ ועומד על 10.2% מכלל המשפחות, לעומת 5.8% בלבד בקרב האוכלוסייה היהודית במחוז המרכז, אולם ברור כי בחברה הבדואית השמרנית, ישנו מספר זניח של אימהות חד הוריות 'אמיתיות' והיתר מתחזות לכאלה. נתוני הביטוח הלאומי מלמדים אף הם כי כ-10% מהנשים הבדואיות שקיבלו מענק דמי לידה הן חד-הוריות בעצמן. דו"ח שפרסמה לאחרונה אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים מלמד, כי ישנן 7,269 נשים בדואיות הרשומות כרווקות חד הוריות עם ילדים, לצד מאות נשים נוספות שנרשמו כגרושות וילדו לאחר הגירושין ילד למי שממנו נפרדו לכאורה.

נשים רבות במגזר הבדואי אמנם סובלות מאבטלה או מהכנסה נמוכה, אך אילו היו רשומות כנשואות, כפי שהן באמת, לא היו זכאיות לקצבה הבטחת הכנסה של אם חד הורית, הגבוהה משמעותית מקצבה רגילה, הנמדדת לפי מבחן הכנסה משפחתי. רבות מהן לא היו זכאיות לקצבה כלל, בשל הכנסת בן זוגן. לאם חד הורית ניתנות זכויות כלכליות נוספות בתחום קצבאות הילדים, ובאפיקים נוספים.

החוק החדש צפוי להקטין את היקף הגירושים הפיקטיביים, ולהחזיר לקופת המדינה כספים שהוצאו במרמה מהביטוח הלאומי. מעבר לקרבנות הישירים של הפוליגמיה – הנשים והילדים, יש לתופעה זו היבטים לאומיים, דמוגרפיים וכלכליים, והחוק של השרים שקד וכץ מתווה דרך נכונה לטפל בבעיה באופן שורשי.

יצאנו בעתירה לבית המשפט המחוזי בחיפה כנגד הועדה המקומית לתכנון ובניה משגב, בעקבות הקמת טירת ענק בלתי חוקית בתחומי המועצה. "שיא חדש של הפקרות"

תופעת הבניה הבלתי חוקית הוגדרה זה מכבר כ"מכת מדינה", על כל המשתמע מכך, אולם מבנה ענק בלתי חוקי הנבנה בימים אלו בתחומי מועצת משגב, נראה כשיא נוסף באזלת היד של הרשויות כלפי התופעה.

עתרנו היום (ראשון) לבית המשפט המחוזי בחיפה, כנגד הועדה המקומית לתכנון ובניה משגב, בעקבות טירה בלתי חוקית הנבנית בימים אלו על קרקע השייכת בחלקה למדינה, בין עראבה ליישוב אבטליון הסמוך.

לפני כחצי שנה הבחנו בעבודות בניה של טירת ענק בת חמישה מפלסים, ובהיקף בניה של כמה מאות מטרים רבועים, מוקמת על קרקע שנמצאת בבעלות המדינה.

הבניה מתבצעת בשטח משגב – מחוץ לתחומי עראבה

במחצית השנה שחלפה שיגרנו פניות חוזרות ונשנות לועדה המקומית משגב, בדרישה לבצע פעילות פיקוח ואכיפה כנגד הבינוי הבלתי חוקי המתבצע בתחומיה, אולם הפניות כלל לא נענו.

בעקבות חוסר המענה עתרנו לבית המשפט בבקשה כי יורה לוועדה המקומית להשתמש בכלי האכיפה העומדים לרשותה: הוצאת צווי הפסקת עבודה, הגשת כתבי אישום כנגד העבריינים והריסת המבנה.

הטירה במועצת משגב (צילום: תנועת רגבים)

למרות שתופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מזמן למכת מדינה, הפעם מדובר במקרה מקומם במיוחד. זוהי טירה של ממש, שהוקמה תוך צפצוף מתמשך על החוק, על קרקע השייכת בחלקה למדינה. עד היום היתה סלחנות כלפי בניה בלתי חוקית שהוקמה בתחומי השיפוט של היישובים הערביים, אולם במקרה הזה, מדובר בשטח שמחוץ לתחום היישוב עראבה, ולכן אין למקום אופק תכנוני או אפשרות להלבנה.

המועצות הבדואיות לא גובות ארנונה בניגוד לחוק ופועלות בניגוד לסיכומים שקבע עימן משרד הפנים, כך עולה מתשובת המדינה לבג"ץ במענה לעתירת תנועת רגבים

משרד הפנים הודיע לבג"ץ כי הוא עשוי לפטר את ראשי המועצות הבדואיות בדרום שלא פועלים לגביית ארנונה מהתושבים ומהעסקים הפועלים בתחומן, וזאת למרות הוראת בג"ץ. כך עולה מתגובת המדינה שהוגשה לאחרונה לבג"ץ במענה לעתירה שהגשנו נגד משרד הפנים והמועצות האזוריות.

בשנת 2014 עתרנו לבג"ץ (בג"ץ 5663/14) בדרישה להורות למועצות האזוריות אל קסום ונווה מדבר, כי יוציאו לאלתר שומות ארנונה לגבי מחזיקי נכסים שפרטיהם ידועים למועצה, ולבצע סקר נכסים כללי שייתן את המידע הנדרש לשם גביית ארנונה כחוק מן התושבים והעסקים המחזיקים בנכסים תוך תחומי שיפוטן.

בדיון שהתקיים בבג"ץ בחודש ינואר האחרון, ציינו השופטים אליקים רובינשטיין, חנן מלצר וניר הנדל, כי אין חולק שאי תשלום ארנונה בלתי מתקבל על הדעת, וקבעו כי עד סוף פברואר 2016 יימסרו דרישות תשלום לעסקים הפועלים במועצות, וכי עד סוף מרץ 2016 יוגש לוח זמנים לסקר ארנונה לבתי מגורים.

לא משלמים ארנונה. בית מגורים במועצת אל קסום (צילום: תנועת רגבים)

חרף ההנחייה הברורה, הודיעו המועצות לבג"ץ בסוף חודש מרץ, כי במסגרת איתור הנכסים, איתרה מועצת נווה מדבר 51 עסקים אולם הצליחה לשלוח שומות רק לשלושה מהם. לגבי 49 עסקים שאותרו במועצה האזורית אל קאסום, טענה המועצה כי לא הצליחה לשלוח שומה לאף אחד מהעסקים (!).

בנוגע לחוסר קידום סקר נכסי המגורים העלו המועצות את הטענה, כי הן סבורות "שטרם בשלה העת למשלוח שומות לנכסי המגורים", בנימוק כי בחלק ניכר מהיישובים בתחומן, שהיו בלתי חוקיים והולבנו למפרע, התושבים מקבלים שירות מינימלי בלבד, וחסרים בהם תשתיות של חשמל, ביוב מים וכבישים.

בתגובה שהגישה לאחרונה המדינה לבג"ץ בשם משרד הפנים, פירט עו"ד נחי בן אור, כי בעקבות הודעת המועצות לבג"ץ, פנתה מנכ"לית משרד הפנים, אורנה הוזמן בכור, במהלך חודש יוני האחרון למועצות, ודרשה מהן להקים לאלתר את מערך גביית הארנונה בתחומן, תוך הדגשה כי "מדובר בסמכות שהיא חובה ולא רשות".

הוזמן בכור, המשמשת כעת גם כממונה על מחוז דרום, הבהירה כי הצהרת המועצות שאינן מתכוונות לפעול לגבות ארנונה מבתי מגורים, אינה עולה בקנה אחד עם סיכומי הישיבות שקיים עימן משרד הפנים בסוף 2015, בהן סוכם כי יפעלו לביצוע סקר נכסים לצורך גביית ארנונה.

"עמדת המועצה לעניין אי מילוי חובתה בדבר הטלת וגביית ארנונה מנכסי מגורים מנוגדת להוראות החוק… ואין בטעמים שהובאו על ידה כדי לאפשר או להצדיק הימנעות ואי קיום הוראות החוק", ציינה הוזמן בכור והורתה למועצות לפעול מיידית "לביצוע והשלמת סקר נכסים לנכסים למגורים, וכן לנקוט ללא דיחוי במלוא הפעולות הדרושות לשם הוצאת שומות ארנונה לבתי עסק".

שלטים על בתי עסק במועצת אל-קסום (צילום: תנועת רגבים)

בנוסף הבהירה מנכ"לית משרד הפנים במכתביה כי ככל שהדבר לא יבוצע, יידרש משרד הפנים "לבחון את הכלים העומדים לרשותו לצורך טיפול בכשל מהותי זה במילוי התפקידים המטופלים על ידי המועצה לרבות בחינת המשך כהונתה של המועצה והעומד בראשה".

בעקבות הגשת עמדת המדינה נראה לנו כי תשובת המדינה מדברת בעד עצמה.

תשלומי הארנונה לרשות המקומית נועדו בראש ובראשונה למען התושבים במקום. לא מתקבל על הדעת שהמועצות פועלות כל כך הרבה שנים בניגוד לחוק, מסרבות באופן שיטתי לגבות ארנונה מהתושבים ומסתמכות באופן מוחלט על תקציבי המדינה שמגיעים מהכיס של כלל האזרחים.

המדינה אומרת באופן מאוד ברור שהתנהלות המועצות היא בלתי חוקית ומנוגדת לדו"ח מבקר המדינה, לתקנות משרד הפנים ולהחלטות בג"ץ שניתנו בעתירה מטעמנו. אף אזרח לא מאוהב בתשלומי מיסים, אבל זוהי חובה חוקית. מי שלא משלם מיסים וארנונה, לא יכול לצפות לקבל את מלוא השירותים המוניציפליים.

לאחר שבשנים האחרונות אנחנו מנהלים מעקב צמוד אחר תופעת הגמלים המשוטטים בנגב, עמיחי יוגב, רכז דרום שלנו, הגיע אמש לזירת התאונה הקטלנית בה נהרגה אשה מפגיעת גמל. "כמה דם צריך להישפך כדי שיתחילו לאכוף את החוק"?

הגמלים המשוטטים בכבישי הנגב גובים מחיר נוסף של חיי אדם. בתאונת הדרכים הקטלנית שהתרחשה אתמול (ראשון) ליד באר שבע, נהרגה אשה כבת שישים לאחר שהתנגשה בשלושה גמלים ששוטטו על הכביש באין מפריע.

בשנה האחרונה אנחנו מייצגים משפטית את משפחות של דוד כהל שנהרג לפני כשנה וחצי לאחר שהתנגש בגמל משוטט. עמיחי יוגב, רכז מחוז דרום שלנו, הגיע אמש לזירת התאונה זמן קצר לאחר שנקבע מותה של האשה. "מההתנהלות של הרשויות ושל המשטרה בפרט, נדמה שמתייחסים לתאונות הגמלים כאל גזירת גורל בלתי נמנעת, אחרת אי אפשר להסביר את ההתנהלות הנפשעת הזו", כועס יוגב.

"בעקבות פניה שלנו המשטרה הודתה כי היא מקבלת קרוב לאלף דיווחים מדי שנה על גמלים משוטטים, אבל אף פעם לא מאתרת את הבעלים. הפרקליטות סגרה את תיק החקירה על התאונה בה נהרג קובי בוזגלו בגלל "חוסר ראיות", ואם לא היינו מפעילים לחץ מתמשך היה קורה אותו הדבר גם בתיק החקירה של דוד כהן, בגלל חומרי חקירה בלתי מספקים. לא מדובר בתופעת טבע, אלא בעבריינים מועדים שמאפשרים לגמלים לשוטט באין מפריע ומהתלים ברשויות החוק. כמה דם נוסף צריך עוד להישפך כדי שיתחילו לאכוף את החוק?".

קרבן שלישי בתוך שנה וחצי (צילום: תנועת רגבים)

כזכור, לפני כחצי שנה חשפנו את נתוני משטרת ישראל המעלים תמונת מצב מטרידה של התופעה המסוכנת. מתשובת משטרת ישראל עולה כי מדי שנה מתקבלות כ- 1,000 (!) תלונות בדבר שוטטות גמלים בנתיבי תחבורה במרחב הדרום (ובסה"כ 7,151 מקרים בין ינואר 2008 ועד יוני 2015).

רק באירוע אחד (אחד!) הצליחה משטרת ישראל לאתר את בעל הגמל המעורב בתאונה. "בוחני תאונות הדרכים תרים אחר תגי הזיהוי שעל הגמלים מיד בהגיעם אל זירות תאונות הדרכים", נאמר בתשובת המשטרה. "התגים מחוברים לאוזני הגמלים וברוב המקרים, נתלשים טרם הגעת המשטרה בכדי למנוע את זיהוי בעלי הגמלים".

המקרה הבודד בו אותר בעל הגמל היה בתאונה בה נהרג דוד כהן. אזרח שנקלע למקום מיהר לשמור את תג האוזן והעביר אותו לידי המשטרה.

במהלך התקופה שנבדקה התרחשו לפחות 73 תאונות דרכים כתוצאה מפגיעה בבעלי חיים משוטטים, נפצעו לפחות 19 בני אדם ונהרג לפחות בן אדם אחד. בינתיים לסטטיסטיקה העגומה הצטרפו שני בני אדם נוספים שקיפחו את חייהם.

המועצות הבדואיות אל-קסום ונווה מדבר שבנגב, אינן גובות ארנונה מהתושבים ובעלי העסקים. בעקבות עתירה שהגשנו לבית המשפט, הורה בג"ץ למועצות להחל בתהליך הגביה, אך אלו טענו כי לא הצליחו לאתר את בעלי העסקים, וכי "טרם בשלה העת" לגבות ארנונה למגורים

שיעור גביית הארנונה במגזר הערבי בכלל וביישובים הבדואיים בפרט, הוא נמוך באופן ניכר מאשר במגזר היהודי, אולם בשתי מועצות אזוריות בנגב, אל-קסום ונווה מדבר, המועצות מעולם לא גבו ארנונה מתושביהן ומבעלי העסקים הפועלים בשטחיהן, ואף לא הקימו מערך מוניציפלי לשם כך.

על פי נתוני הלמ"ס, כ50% בממוצע מתקציבן השנתי של עיירות הפיתוח בנגב, הסתמך על תקציבי ממשלה, בעוד שברשויות הבדואיות בנגב היווה התקציב הממשלתי כ-80% מהכנסותיהם. הבולטת מכולן היתה המועצה האיזורית אבו-בסמה שבנגב (שפוצלה מאוחר יותר לשתי מועצות) תקציבי הממשלה השונים היוו 98.2% (!) מתקציביה בשנת 2011.

בשנת 2011 התריע מבקר המדינה כי חרף תקציבים גבוהים של הממשלה, הציגה המועצה שנה לאחר שנה גירעון של מיליוני שקלים, וציין כי המועצה כלל לא התאמצה להגדיל הכנסות עצמיות באמצעות גביית ארנונה ממגורים ועסקים של תושביה. המבקר המליץ כי המועצה תקיים בהקדם סקר נכסים בקרב תושביה, מתקציב מיוחד שהקצתה הממשלה לשם כך.

בשנת 2012 פוצלה אבו בסמה לשתי מועצות איזוריות: נווה מדבר ואל-קסום. פנינו למשרד הפנים בדרישה לאכיפת המלצות מבקר המדינה, ובמשרד הפנים השיבו כי "עד לסוף שנת 2013 יקבעו המנגנונים, התקציב ושילוב המערכות, לשם השתת ארנונה על תושבי המועצות כבר בשנת 2014".

חרף ההתחייבות, ב-2014 טרם בוצע סקר הנכסים, ולא נשלחו שומות ארנונה לתושבים, ותנועת רגבים עתרה לבג"ץ (5663/14) בדרישה לשים קץ לסחבת. "הפיכת המועצה לאקס טריטוריה פוגעת בבסיס עליו עומד הליך ההסדרה", נכתב בעתירה.

בעקבות העתירה שהגשנו הנחו שופטי בג"ץ במהלך חודש ינואר, כי עד סוף פברואר 2016 יישלחו הודעות שומה ותשלום לנכסים העסקיים הפועלים בתחומי המועצות, וכי עד סוף חודש מרץ יגישו המועצות לו"ז ברור לביצוע סקר הנכסים למגורים.

חרף ההנחיה הברורה, הודיעו לאחרונה המועצות לבג"ץ כי במסגרת איתור הנכסים, איתרה מועצת נווה מדבר 51 עסקים אולם הצליחה לשלוח שומות רק לשלושה מהם. לגבי 49 עסקים שאותרו במועצה האזורית אל קאסום, טענה המועצה כי לא הצליחה לשלוח שומה לאף אחד מהעסקים (!).

הנימוק האבסורדי לחוסר מילוי הוראות בג"ץ היתה הטענה כי מיפוי הנכסים היה מורכב בשל היעדר כתובת מדוייקת עם רחוב ומספר בית. "לדאבון הלב, משימת זיהוי המחזיק ביישובי המועצות אינה פשוטה, שכן בעלי הנכסים מסרבים לשתף פעולה ומסרבים להזדהות בשמם או למסור מידע אודות כתובתם למשלוח השומה". זאת, למרות שניתן לזהות בבירור שם ומספר טלפון בשלטים המתנוססים על רבים מאותם בתי העסק.

שלטים על בתי עסק במועצת אל-קסום (צילום: תנועת רגבים)

בנוגע לחוסר קידום סקר נכסי המגורים העלו המועצות את הטענה, כי הן סבורות "שטרם בשלה העת למשלוח שומות לנכסי המגורים", בנימוק כי בחלק ניכר מהיישובים בתחומן, שהיו בלתי חוקיים והולבנו למפרע, התושבים מקבלים שירות מינימלי בלבד, וחסרים בהם תשתיות של חשמל, ביוב מים וכבישים.

טענה זו עומדת בניגוד גמור לצו הארנונה הקובע מפורשות כי אין קשר בין חוקיות הנכס לגביית הארנונה וכי גם עברייני בניה ופולשים בלתי חוקיים נדרשים לשלם ארנונה. בנוסף, היקף השירותים שמספקת הרשות המקומית לא מהווה תנאי לחובת התושב בתשלומי הארנונה.

מכולת ביישוב אל סייד (צילום: תנועת רגבים)

ההתנערות של המועצות מחובתן הבסיסית, והאמירה האומללה ש"טרם בשלה השעה" לגבות ארנונה מהתושבים מלמדת על חוסר הרצון להתמודד עם האוכלוסיה הבדואית. המועצות עושות הכל כדי לא "להרגיז" את התושבים, גם אם זה אומר שאין במועצות מחלקות מתפקדות לרישוי עסקים ולגביית ארנונה ואין אכיפה מינימלית של חוקי תכנון ובניה.

התושבים ובעלי העסקים במועצה צריכים לשלם מיסים ולכבד את חוקי המדינה כמו כל אזרח אחר. העובדה שבמשך יותר מעשור לאחר הקמת המועצה עדיין לא הוקמה התשתית לגביית הארנונה איננה מתקבלת על הדעת, בפרט לאור העובדה כי בעקבות העתירה שהגשנו בעניין, בג"ץ קבע לוח זמנים ברור לעניין.

מערכה עיקשת שהובלנו נגד ועדת התכנון אבו בסמה הסתיימה בהצלחה תקדימית חרף חלקיותה: הריסת חומה באמצעותה השתלט עבריין בניה על תשע (!) חלקות שהכשירה המדינה כפתרון נדיב עבור תושבי הפזורה

הבניה הבלתי חוקית הנפוצה בנגב היא כבר לא ענין חדש, אך עזות מצחם של עברייני הבניה מגיעה בכל פעם לשיאים חדשים וחסרי תקדים. הבעיה איננה קיימת רק בפזורה הבלתי חוקית, אלא גם בתוך תחומי היישובים הבדואים המוסדרים. חוסר התגובה של רשויות התכנון והבניה מעניקות רוח גבית ברורה להפרות החוק. דוגמה בולטת לכך היא טירה מפוארת ורחבת ידיים אותה התחיל לבנות לפני כשנתיים, בניגוד לחוק, תושב בדואי בכפר אל סייד שבנגב.

אל סייד הוא יישוב בדואי מוסדר וחוקי בתחומי המועצה האזורית אבו בסמה, בעל תכנית מפורטת. במשך שנים ארוכות מנסה מדינת ישראל לקדם את הסדרת ההתיישבות הבדואית הבלתי חוקית ולהעתיק את תושבי הפזורה לתחומי היישובים המוסדרים. לשם כך הושקעו מאות מיליוני שקלים בתכנון היישובים, בהקמת תשתיות ציבוריות ובפיתוח מגרשים לבניה עבור תושבי הפזורה.

הפולש הקים את ביתו הענק מבלי להתחשב בדרישות החוק ובתכניות המתאר, אך לא הסתפק בכך והחליט גם לספח לעצמו תשע (!) חלקות קרקע סמוכות עליהן השתלט בעזרת נטיעת עצים וגידור השטח בחומת מתכת ופח, שהפכה את המתחם לאחוזת ענק.

השתלט על תשעה מגרשים. החומה באל סייד (צילום: תנועת רגבים)

בקיץ שעבר שלחנו פניה דחופה לוועדת התכנון המקומית בדרישה להוציא צו הריסה מנהלי למבנה ולגידור החלקות שנועדו לצרכי תושבי הפזורה. הוועדה השיבה כי כנגד הפולש הוגש כתב אישום על בניה בלתי חוקית שעצרה את התקדמות הבניה אולם "מאחר ובעל המבנה הגיש בקשה לקבלת היתר, וישנו אופק תכנוני למבנה", לא תתבצע נגדו אכיפה מנהלית. את הצעד הבסיסי ביותר בעבודתה של ועדת התכנון המקומית- הוצאת צו הפסקת עבודה למבנה – ביצעה הוועדה רק לאחר פניית רגבים.

הוועדה הוסיפה כי בניית הגדר הושלמה זה מכבר ולכן לא ניתן להרסה בהליך מזורז של צו מנהלי. זמן קצר לאחר מכן, תיעד רכז מחוז דרום שלנו בחודשים אוקטובר-נובמבר 2014 את המשך עבודות הבניה בבית, שהתקיימו על מי מנוחות חרף צו הפסקת העבודה שהוציאה הוועדה בעקבות פניית רגבים.

חרף קיומם של מבנים בלתי חוקיים רבים בתחומה, נתוני חופש מידע שחשפנו מלמדים כי לאורך שנת 2013 כולה, לא ביצעה הוועדה המקומית אבו-בסמה ולו צו הריסה שיפוטי אחד. ברחבי המועצה, כולל ביישובים המוסדרים, קיימים עשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים. סך ההריסות בשנת 2013 הסתכם בשישה מבנים בלבד, מתוכם ארבעה נהרסו בהריסה עצמית.

תגובת מועצת אבו בסמה: המבנים שנהרסו במהלך 2013

התנהלות זו של הוועדה המקומית לתכנון ובניה מאפיינת את פעילותה, או כפי שמתברר – את חוסר פעילותה. הוועדה נמנעת מכל פעילות אכיפה כנגד בניה בלתי חוקית – אשר בדיוק לשם כך הסמיך אותה החוק, והיא מתמקדת בהלבנת בניה בלתי חוקית ובהגשת כתבי אישום שנמרחים לאורך שנים והדרך עד למימושם כמעט אין סופית.

לאחר פניה נוספת שלנו בינואר האחרון בה התריע עו"ד עמיר פישר כי נעתור בנידון לבית המשפט, הרסו בימים האחרונים פקחי המועצה את החומה. בכל מקום אחר צעד אכיפה שכזה הוא עניין יומיומי וזניח. על אף שהדבר מהווה הצלחה חלקית בלבד, באופן אבסורדי מדובר כאן בתקדים חשוב של מימוש שלטון החוק והמשילות של מדינת ישראל בנגב.

צעד קטן וחשוב. המתחם לאחר הריסת הגדר

ההתפרעות שהתרחשה ברהט לאורך כשבוע ימים, חייבת לעורר דיון ציבורי נוקב על האלימות המופנית תדיר מצד גורמים בחברה הבדואית כנגד מדינת ישראל וזרועות הביצוע שלה, והמענה הרפה של רשויות האכיפה כנגד מפרי החוק

כזכור, במהלך פעילות יזומה שקיימו שוטרי תחנת רהט בשבוע שעבר (14.01) לאיתור סוחרי סמים בשכונה 26 בעיר, הותקף הכח המשטרתי על ידי תושבי המקום, שהקיפו אותם וזרקו עליהם סלעים, אבנים ומקלות. שלושה שוטרים נפצעו ופונו לבית חולים.

על מנת לחלץ את עצמם מהמקום ביצעו השוטרים ירי, ממנו נפגע ככל הנראה אחד המתפרעים שמת מפצעיו בבית החולים. לקראת לוויית המתפרע, החליטה המשטרה לחסום למשך שעות ארוכות את הכביש המוביל מצומת בית קמה לעיר אופקים, ולשתק עורק תחבורה מרכזי עבור עשרות אלפי תושבי אופקים והסביבה.

רכב משטרתי שנסע בכביש הראשי, הותקף בסלעים וברזלים על ידי משתתפי ההלוויה שחסמו את הכביש הראשי. לאחר דקות ארוכות של ניסיון לינץ' וסכנת חיים מוחשית, חולצו השוטרים שנסעו ברכב המותקף על ידי כח יס"מ. במהלך ההתפרעות, לקה אחד ממשתתפיה בליבו ונפטר. הלוויתו הפכה אף היא למסע של הרס ואלימות כנגד תחנת המשטרה ברהט, שכלל יידוי אבנים, צמיגים בוערים, בקבוקי תבערה ומטען צינור.

בריאיון לרונן הירשלר ברדיו דרום, התייחס עו"ד בצלאל סמוטריץ' להתפרעויות הקשות. "מדינת חוק מתוקנת לא יכולה להרשות לעצמה בשום פנים ואופן לינץ' על רכב משטרה. לא ייתכן שכל כניסה של איזשהו גוף אכיפה – הן כנגד עבירות תכנון ובניה והן כנגד סמים, יסתיים בצורה כזו.

"מצד אחד דורשים מהמשטרה לאסוף את הנשק הבלתי חוקי מהיישובים הבדואיים, וכשהיא באה לעשות את זה, זורקים עליהם אבנים ומנסים לרצוח את השוטרים".

ההתקפות האלה על המשטרה הן חסרות אחריות. אני מצפה מנציגי המגזר הבדואי וחברי הכנסת לגנות גינוי חריף את המתפרעים והאלימות חסרת התקדים. יש הבדל בין הפגנה שקצת מתחממת שאותה המשטרה יכולה להכיל, לבין ההתפרעויות הללו. בשום מקום לא ראינו ניסיונות לפגוע בחיי אדם כמו שראינו בימים האחרונים באיזור רהט. כל מי שראה את התמונות, לא צריך להיות פרשן כדי להבין שהשוטרים היו בסכנת חיים".

להאזנה לריאיון המלא: 

מעבר לדרישה לפעילות משטרתית נחושה כנגד כל אלו שנטלו חלק בהתפרעויות שהתרחשו ברהט בשבוע שעבר, יש לספק מענה מערכתי לשתי סוגיות הקשורות לעניין. מחד, האלימות חסרת התקדים כנגד כוחות הביטחון, מגיעה מקרב אזרחי המדינה הנהנים מהזכויות המגיעות להם תוך השמעת קריאת תגר מתמשכת ואלימה כנגד רשויות החוק.

מאידך, חלק משמעותי מעוצמת האלימות, מתרחשת דווקא בגלל תפיסה שגויה הגורסת שיש להכיל את האלימות, ואף לצפות לקיומה. דוגמה לכך ניתן למצוא ביד הקלה בהחלטת המשטרה לחסום לשעות ארוכות כביש מרכזי המשמש לתנועת עשרות אלפי תושבי אופקים והסביבה, בשל ההנחה כי ההלוויה שתתקיים בסמוך תהפוך למופע אלימות.

יש לעקור תפיסה זו מהשורש, ועל מקבלי ההחלטות להורות על המשטרה להגביר את האכיפה הנחושה נגד מפרי החוק, ולהרחיב את האכיפה כנגד סוחרי סמים ונשק במגזר הבדואי. מפירות הצעד הזה תיהנה בראש ובראשונה החברה הבדואית עצמה.

התבטאות השר שמיר בדבר הצורך לטפל בתופעת ריבוי הנשים במגזר הבדואי, מעידה על הבנה כי הדרך לנורמליזציה של יחסי הבדואים ומדינת ישראל עוברת דרך שיפור רמת חייהם לצד החלה ואכיפה של חוקי המדינה

התבטאות זהירה של שר החקלאות, יאיר שמיר, הממונה על יישום חוק הסדרת התיישבות הבדואים  גררה בעקבותיה, כצפוי, גשם של גידופים משמאל, תוך עיוות הדברים והוצאתם מהקשר בו נאמרו. במהלך סיור שקיים בדרום ציין השר שמיר כי קידום החוק כרוך במספר היבטים הקשורים לאורח החיים הבדואי. "אנחנו קודם כול צריכים לקחת את כל הבדואים, להתחיל להוציא אותם מהמדבר, לקרב אותם למדינה נורמלית מבחינת חקיקה, אורח החיים, רמה סוציו-אקונומית, לימוד, השכלה, מקומות פרנסה, סוגי פרנסה, אולי אפילו לטפל בתופעה של ריבוי נשים וצמצום הילודה כדי להעלות את רמת החיים. לכן אנחנו כרגע ממוקדים בפתרונות כלכליים, כמובן תוך כדי הסדרה".

כפי שלא יעלה על הדעת לקרוא לצמצום הילודה בציבור הדתי והחרדי, כך אין בדברי השר שמיר כל קריאת כיוון פסולה לצמצום ילודה במגזר הבדואי, כי אם לצמצום אפליית נשים והפרה שיטתית של החוק הישראלי האוסר פוליגמיה (שכמעט ואיננו נאכף – כולל בכנסת ישראל…). ריבוי נשים כרוך כמובן גם בריבוי בלתי טבעי של מספר הנפשות בכל בית אב. לא צריך תואר מתקדם בכלכלה כדי להבין שהדבר גורר מיידית גם קושי כלכלי, המהווה כר פורה לבערות ועבריינות, ובהוצאה גוברת והולכת של המדינה על הקצבאות השונות. 

אולם מעבר לכך, החלוקה הטבעית בין גברים לנשים עומדת בכל מקום על פני הגלובוס על כ-50/50. הנשים הנוספות שמגיעות בדרכים-לא דרכים מרצועת עזה, חברון וג'נין, מבצעות למעשה מימוש שקט של 'זכות השיבה'. עשרות אלפי נשים מקבלות, הלכה למעשה, אזרחות ישראלית על כל ההטבות הכספיות והאישיות הכרוכות בכך – והכל על חשבון משלם המיסים. וזאת מבלי שדיברנו על השקפות העולם הלאומניות האנטי-ישראליות שהנשים הללו מביאות מהבית ומנחילות לדור הבא של הבדווים באופן שמעצים את הקונפליקט בין הבדווים לחברה הישראלית.

דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2013, מלמד כי לפי הערכת רשויות הרווחה בדרום, כ-30 אחוז מהמשפחות הבדואיות בנגב מקיימות אורח חיים פוליגמי. לפי המחקרים לא ניכרת ירידה בתופעה בעשורים האחרונים, והיא נפוצה גם בקרב צעירים ומשכילים. חוק העונשין מתייחס לאיסור על נישואים לאשה נוספת, אך בפועל גברים רבים חיים עם יותר מאשה אחת, לא בהכרח כנשואים.

בניגוד למקהלת המגנים והמשמיצים שנטפלו לפרט אחד שהוא משמעותי אך רגיש, אנו מברכים את השר שמיר שהציג בהתבטאות הזו הבנה לעובדה שהתפיסה שהסדרת תביעות הבעלות של הבדואים על הקרקע תפתור את הבעיה היא שגויה מיסודה. יש כאן צורך בשינוי עמוק יותר בהתנהלות ובתפיסה.

הדרך להסדרה ונורמליזציה של הבדואים עוברת דרך שיפור רמת החיים יחד עם החלה ואכיפה של חוקי המדינה ביישוביהם.

רק דאגה לחינוך, למעמד הנשים לרווחה ולפרנסה יחד עם אכיפת חוקי התכנון והבניה, חוקי התחבורה, המשפחה, המיסים וכדו' תפתורנה את הבעיה ותשפר את חייהם של הבדואים..אנו מקווים שהשר יבטא את שינוי התפיסה גם בהחלטות ובביצוען.

אין גבול לחוצפה: בשנים האחרונות אנחנו מתריעים מפני תופעת גנבי המתכות הבדואים העושים כבתוך שלהם בשטחי האימונים של צה"ל. השבוע דחה בית המשפט את תביעת הפיצויים שהגיש בדואי לאחר שפלש לשטח אש ונפצע מירי פגז 

את חוצפתם של גנבי המתכות הבדואים העושים כבתוך שלהם בשטחי האימונים של צה"ל בדרום הארץ, מכיר כל חייל שהתאמן במקום בשנים האחרונות. כבר לפני תקופה חשפנו את התופעה בתקשורת כשזו תיעדה כנופיית גנבי מתכות המתניידת בשטחי האש בבסיס צאלים על גבי טרקטורונים, וגונבת את נפלי הפגזים. מתגובתם של משרד הביטחון והמרכז הלאומי לאימונים בצה"ל עולה כי בצה"ל ובמשטרה נקטו בעיקר בפעולות הגנה שביקשו להתעלם משורש הבעיה, כמו גידור חלקים מהבסיס, התקנת מצלמות וחפירת תעלה נגד רכב, וכן החלפת מטרות הירי לחומר שאינו מתכתי. 

מסתבר שאין גבול לחוצפה, עד שמציבים אותו. השופטת דליה כנות מבית המשפט המחוזי בתל אביב, דחתה השבוע את תביעת הפיצויים של אבו-מאדי עאטף (21) תושב הכפר הבדואי ביר האדאג' שנפצע קשה מפגז שנורה לעברו בזמן שפלש עם בן דודו לשטחי האש בצאלים למטרת שוד פגזים. בתביעת הפיצויים טען אבו מאדי כי הגיע למקום עם בן דודו לצורך רעיית גמלים, אך התקשה להסביר את פשר גלאי המתכות היקר שנמצא על סוללת המטווח בה נפצע.

בכתב התביעה נטען שהמקרקעין בהם אירעה התאונה הם בבעלות המדינה ומשמשים את צה"ל, וכך גם הפגז, ולפיכך על המדינה לפצות את אבו מאדי על פציעתו הקשה. לטענתו במקום לא היו אמצעי אזהרה או שלטים שיזהירו מפני הסכנות בשטח, אולם במהלך המשפט הודה התובע כי היה מודע לקיומו של שטח אש במקום.

קצינים בכירים בצה"ל שנקראו להעיד תיארו את המציאות הבלתי נתפסת. קצין בדרגת סגן אלוף סיפר כיצד ימים אחדים קודם האירוע הבריח מהשטח שני גנבי מתכות. מפקד זרוע היבשה בצה"ל האלוף גיא צור העיד כי תופעת גניבת המתכות כה נפוצה עד כי צה"ל נאלץ להתקין שלטי אזהרה עשויים מעץ ולא ממתכת.

"מדובר בתביעה, אשר מוטב היה לו לא הייתה מוגשת, משהוגשה, והמבוססת על אדנים שקריים, ומטרתה – ניסיון נואל לזכות בפיצוי. מהראיות שהובאו בפניי עולה באופן חד משמעי, כי לא רק שהתובע הגיש תביעה המבוססת על "עובדות" שקריות, אלא שבמהלך הדיון הוא המשיך להתבוסס בטענותיו המופרכות, בנסותו להסתיר את הסיבה האמיתית להימצאותו במקום בעת פציעתו", סיכמה השופטת שדחתה את התביעה וחייבה את התובע בהוצאות משפט בסך 35,000 ₪.

אנו סבורים כי פסיקתה של השופטת גנות מהווה צעד משפטי חשוב אך ראשוני כנגד התופעה, המהווה סימפטום בולט לחוסר המשילות של מדינת ישראל ברחבי הנגב. על צה"ל ומשטרת ישראל ויתר רשויות האכיפה, להגביר את הפעילות היזומה, ולהחריף את אמצעי האכיפה והענישה נגד גנבי המתכות, ולהעמידם לדין במקום להגרר אחריהם לבית המשפט.

סדרת אירועים אלימים שכללו הצתות, פציעת שוטרים וחטיפת שוטרת הסתיימו ללא הגשת כתבי אישום. עתרנו לבג"ץ לאחר שערר שהגישה על סגירת תיקי החקירה נדחה לאחר שנים של סחבת מכוונת, תוך התעלמות מהדרישה לעיין בחומרי החקירה

תכתובת שניהלנו במשך יותר מארבע שנים עם משטרת ישראל ופרקליטות המדינה, בעקבות האירועים האלימים שהתרחשו בפקיעין בשנת 2007, מגיעה כעת לשולחנו של בג"ץ.

עורך הדין עמיר פישר מגולל בעתירה (4062/14) 'כתב אישום' חמור כנגד רשויות האכיפה, שהפגינו חולשה מתמשכת מול סדרת האירועים האלימים שהתרחשו בפקיעין מצד עבריינים במגזר הדרוזי. במשך שנים התנהלו המשטרה ופרקליטות המדינה בגרירת רגלים תוך טיוח מודע של החקירה, גם אם לא מוצהר, עד לסגירתה מבלי שהוגש אף כתב אישום. ערר שהגישה רגבים נגד סגירת התיק נדחה לאחר שנתיים נוספות של סחבת, מבלי לבחון את חומר הראיות, בנימוק של חלוף הזמן.

הפרשה החלה במהלך שנת 2010, בה ניהלנו שתי עתירות לבג"ץ שעסקו ברפיון ידיים שגילתה משטרת ישראל כנגד עבריינות בנייה של הוואקף הדרוזי, והמנעותה מלפעול כנגד אלימות ואיומים מצד הוואקף הדרוזי כלפי חקלאי יהודי (3972/10).

על רקע אזלת ידה של משטרת ישראל במקרים אלו, פנינו למשטרת ישראל, בפנייה לפי חוק חופש המידע, בבקשה לקבל נתונים אודות הטיפול המשטרתי באירועי פקיעין החמורים שהתרחשו כשנתיים וחצי קודם לכן.

כזכור, במהלך החודשים הראשונים בשנת 2007 אירעו סדרה של אירועי הצתת מבנים וכלי רכב ביישוב פקיעין שבגליל העליון. במהלך אוקטובר 2007 אירעו מספר אירועי הצתת כלי רכב נוספים, שהתפתחו להשלכת רימוני רסס.

'אירועי פקיעין' הגיעו לשיאם במהלך התפרעות המונית ב30.10.2007, בה צבאו המונים, חלקם רעולי פנים, על בתי התושבים היהודיים בפקיעין, יידו אבנים, בלוקים, רימוני גז, הלם ועשן, פגעו ברכוש, בבתים ובאנשי כוחות הביטחון שנחלצו להגנת התושבים היהודים, תקפו שוטרים, פצעו כ-40 מהם, חלקם באורח קשה ואף לקחו שוטרת מג"ב בשבי תוך ניהול מו"מ לשחרורה.

בעקבות אירועי אותו יום הוקם צוות חקירה מיוחד במרחב הגליל תוך שהמשטרה מצהירה, כי העבריינים שהיו מעורבים במהומות הקשות ייעצרו ויועמדו לדין.

נוכח חומרת האירועים, אך צפוי היה כי רשויות האכיפה ינקטו בכל הכלים העומדים לרשותן על מנת למצות את הדין עם כלל המעורבים בסדרת האירועים האלימים. אולם מתברר כי המשטרה והפרקליטות החליטו להימנע מכך, תוך הצגת שווא לעיני הציבור. למראית עין נוהלה כביכול חקירה משטרתית במטרה למצות את הדין עם הפורעים, בעוד שבפועל, המטרה הברורה הייתה לסיים את חקירת אירועי פקיעין ללא הליכים משפטיים.

בפניית חופש המידע שהגשנו בשנת 2010, נתבקשה המשטרה להעביר את הנתונים אודות מספר התיקים הפליליים שנפתחו בעקבות הפרשה – וכן את מספרם של אלו שנחקרו; הועמדו לדין; הורשעו, או שהתיק כנגדם נסגר. תשובות המשטרה במהלך אפריל ומאי 2010 לימדו כי עד לפניית רגבים, לא הועברו תיקי החקירה לידי פרקליטות המדינה על מנת לקדם הגשת כתבי אישום כנגד החשודים בפרשה.

כמעט שלוש שנים (!) נדרשו למשטרת ישראל כדי להעביר את תיקי חקירת אירועי פקיעין לפרקליטות. ואם בכך לא די הרי שלגבי שני חשודים בהשתתפות באירועי אלימות, שקשה להפריז בחומרתם, ציינה המשטרה כי החליטה לסגור את התיק נגדם בעילה התמוהה של "חוסר עניין לציבור".

במהלך יולי 2010 אירע אירוע חמור נוסף בו נכלאו 18 חוקרי יחב"ל בבית מגורים במג'דל שאמס, שחולצו מהמקום רק לאחר שעות ארוכות תוך ניהול משא ומתן משפיל עם "נכבדי העדה". במקביל, התגודד בחוץ קהל מקומי רב במקום ולעיני צלמי העיתונות נהפכו ניידות משטרה תוך גרימת נזקים כבדים לרכוש והשפלת משטרת ישראל בפומבי.

בעקבות אירוע זה והנתונים שהתקבלו ממשטרת ישראל הנוגע לאירועי פקיעין פנינו אל היועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה בניסיון להתריע מפני הנזק הכבד שייגרם לשלטון החוק אם לא ימוצה הדין עם מי שהיה מעורבים בביצוע מעשים כה חמורים.

בפועל, העבירה המשטרה לפרקליטות מחוז חיפה את תיקי החקירה רק באוקטובר 2010. בתוך שבוע בלבד (!) החליטה הפרקליטות לסגור את תיקי החקירה, בעילה של "עבריין לא נודע", חרף העובדה כי הועברו לידיה פרטיהם של 12 חשודים שנעצרו בהתפרעויות ונחקרו באזהרה.

בעקבות התנהלות מקוממת זו, פנינו לפרקליטות בבקשה לממש את זכותה לעיין בחומרי החקירה, בהיותה עמותה ציבורית, על מנת שתוכל לבחון את ההחלטה ולערער עליה.

הפרקליטות הודיעה כי פנייתה תידון כערר על ההחלטה לסגור את התיקים, אולם התעלמה שוב ושוב מפניות רגבים שביקשו להתעדכן בטיפול בערר ובבקשתה לקבל את חומרי החקירה.

רק בנובמבר 2013, בחלוף כשנתיים וחצי ממועד הודעת הפרקליטות כי תדון בפנייתנו כערר, השיב המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים כי החליט לאשר את סגירת תיקי החקירה ולדחות את ערר רגבים, וזאת מבלי שחומר הראיות נבחן לעומק. הנימוק הענייני היחיד בו נומקה ההחלטה, היה חלוף הזמן הרב מזמן האירוע ועד למועד החלטתו…

בתגובה פנינו לפרקליטות המדינה בבקשה נוספת לקבל לידיה את חומרי החקירה, לאור העובדה כי בחלוף הזמן ובשל סגירת החקירה, אין חשש לפגיעה בחקירה בשל מתן זכות העיון.

גם מבקשה זו הוסיפה להתעלם הפרקליטות, ומשכך החליטה רגבים לעתור לבג"ץ נגד היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטות המדינה ומשטרת ישראל. בכתב העתירה התבקשו שופטי בג"ץ להוציא צו ביניים נגד המשיבות, ובדרישה להסביר את כל התנהלותן בצדדיה השונים של הפרשה: כיצד לא הוגש אף כתב אישום כנגד מי מן הפורעים, האופן  בו נוהלה החקירה וההחלטה על סגירת התיקים ללא בחינת חומר הראיות, הסחבת שננקטה מול פניות רגבים, והסירוב המתמשך להמציא לידיה את חומרי החקירה.