המועצות הבדואיות אל-קסום ונווה מדבר שבנגב, אינן גובות ארנונה מהתושבים ובעלי העסקים. בעקבות עתירה שהגשנו לבית המשפט, הורה בג"ץ למועצות להחל בתהליך הגביה, אך אלו טענו כי לא הצליחו לאתר את בעלי העסקים, וכי "טרם בשלה העת" לגבות ארנונה למגורים
שיעור גביית הארנונה במגזר הערבי בכלל וביישובים הבדואיים בפרט, הוא נמוך באופן ניכר מאשר במגזר היהודי, אולם בשתי מועצות אזוריות בנגב, אל-קסום ונווה מדבר, המועצות מעולם לא גבו ארנונה מתושביהן ומבעלי העסקים הפועלים בשטחיהן, ואף לא הקימו מערך מוניציפלי לשם כך.
על פי נתוני הלמ"ס, כ50% בממוצע מתקציבן השנתי של עיירות הפיתוח בנגב, הסתמך על תקציבי ממשלה, בעוד שברשויות הבדואיות בנגב היווה התקציב הממשלתי כ-80% מהכנסותיהם. הבולטת מכולן היתה המועצה האיזורית אבו-בסמה שבנגב (שפוצלה מאוחר יותר לשתי מועצות) תקציבי הממשלה השונים היוו 98.2% (!) מתקציביה בשנת 2011.
בשנת 2011 התריע מבקר המדינה כי חרף תקציבים גבוהים של הממשלה, הציגה המועצה שנה לאחר שנה גירעון של מיליוני שקלים, וציין כי המועצה כלל לא התאמצה להגדיל הכנסות עצמיות באמצעות גביית ארנונה ממגורים ועסקים של תושביה. המבקר המליץ כי המועצה תקיים בהקדם סקר נכסים בקרב תושביה, מתקציב מיוחד שהקצתה הממשלה לשם כך.
בשנת 2012 פוצלה אבו בסמה לשתי מועצות איזוריות: נווה מדבר ואל-קסום. פנינו למשרד הפנים בדרישה לאכיפת המלצות מבקר המדינה, ובמשרד הפנים השיבו כי "עד לסוף שנת 2013 יקבעו המנגנונים, התקציב ושילוב המערכות, לשם השתת ארנונה על תושבי המועצות כבר בשנת 2014".
חרף ההתחייבות, ב-2014 טרם בוצע סקר הנכסים, ולא נשלחו שומות ארנונה לתושבים, ותנועת רגבים עתרה לבג"ץ (5663/14) בדרישה לשים קץ לסחבת. "הפיכת המועצה לאקס טריטוריה פוגעת בבסיס עליו עומד הליך ההסדרה", נכתב בעתירה.
בעקבות העתירה שהגשנו הנחו שופטי בג"ץ במהלך חודש ינואר, כי עד סוף פברואר 2016 יישלחו הודעות שומה ותשלום לנכסים העסקיים הפועלים בתחומי המועצות, וכי עד סוף חודש מרץ יגישו המועצות לו"ז ברור לביצוע סקר הנכסים למגורים.
חרף ההנחיה הברורה, הודיעו לאחרונה המועצות לבג"ץ כי במסגרת איתור הנכסים, איתרה מועצת נווה מדבר 51 עסקים אולם הצליחה לשלוח שומות רק לשלושה מהם. לגבי 49 עסקים שאותרו במועצה האזורית אל קאסום, טענה המועצה כי לא הצליחה לשלוח שומה לאף אחד מהעסקים (!).
הנימוק האבסורדי לחוסר מילוי הוראות בג"ץ היתה הטענה כי מיפוי הנכסים היה מורכב בשל היעדר כתובת מדוייקת עם רחוב ומספר בית. "לדאבון הלב, משימת זיהוי המחזיק ביישובי המועצות אינה פשוטה, שכן בעלי הנכסים מסרבים לשתף פעולה ומסרבים להזדהות בשמם או למסור מידע אודות כתובתם למשלוח השומה". זאת, למרות שניתן לזהות בבירור שם ומספר טלפון בשלטים המתנוססים על רבים מאותם בתי העסק.
בנוגע לחוסר קידום סקר נכסי המגורים העלו המועצות את הטענה, כי הן סבורות "שטרם בשלה העת למשלוח שומות לנכסי המגורים", בנימוק כי בחלק ניכר מהיישובים בתחומן, שהיו בלתי חוקיים והולבנו למפרע, התושבים מקבלים שירות מינימלי בלבד, וחסרים בהם תשתיות של חשמל, ביוב מים וכבישים.
טענה זו עומדת בניגוד גמור לצו הארנונה הקובע מפורשות כי אין קשר בין חוקיות הנכס לגביית הארנונה וכי גם עברייני בניה ופולשים בלתי חוקיים נדרשים לשלם ארנונה. בנוסף, היקף השירותים שמספקת הרשות המקומית לא מהווה תנאי לחובת התושב בתשלומי הארנונה.
ההתנערות של המועצות מחובתן הבסיסית, והאמירה האומללה ש"טרם בשלה השעה" לגבות ארנונה מהתושבים מלמדת על חוסר הרצון להתמודד עם האוכלוסיה הבדואית. המועצות עושות הכל כדי לא "להרגיז" את התושבים, גם אם זה אומר שאין במועצות מחלקות מתפקדות לרישוי עסקים ולגביית ארנונה ואין אכיפה מינימלית של חוקי תכנון ובניה.
התושבים ובעלי העסקים במועצה צריכים לשלם מיסים ולכבד את חוקי המדינה כמו כל אזרח אחר. העובדה שבמשך יותר מעשור לאחר הקמת המועצה עדיין לא הוקמה התשתית לגביית הארנונה איננה מתקבלת על הדעת, בפרט לאור העובדה כי בעקבות העתירה שהגשנו בעניין, בג"ץ קבע לוח זמנים ברור לעניין.
