שטח האש 918 משתרע על פני כ-33,000 דונם בהר חברון, מזרחית לעיירה יאטה. מדרום למושב מעון ועד ל'קו הירוק' בואכה בקעת ערד. הוא הוכרז כשטח אימונים של צה"ל בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת (להלן: "צו ההכרזה").
במשך שנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, שימש שטח האש לאימוני יחידות שונות של צה"ל, לרבות חיל האוויר. בתקופה זו המינהל האזרחי פעל בשטח האש לאכיפה וסילוק מבני קבע בלתי חוקיים שהפרו את צו ההכרזה. בצד האכיפה הותרה כניסת חקלאים ורועי צאן לשטח, כאשר לא מתקיימים בו אימונים (בעיקר בסופי שבוע ובחגי ישראל). מדינת ישראל אף הסכימה להימנע מאימונים במשך שתי תקופות של חודש מדי שנה, כדי לאפשר זריעה וקציר בשטח ולצרכי מרעה.
עתירה ראשונה – בג"ץ 517/00
בשנת 2000 עתרו לבג"ץ כ-85 תושבים ערבים (אליהם הצטרפו בהמשך עוד 112) כנגד צווי הפינוי וההריסה למבנים הבלתי חוקיים בשטח האש 918 . צו ביניים שהוצא בתיק הקפיא את המצב בשטח נכון לזמן הגשת העתירה – כלומר מנע הריסת מבנים קיימים, אסר הקמת מבנים חדשים ואיפשר את כניסת העותרים לצורך מרעה ו'מגורים לצורך מרעה' בחלק מהשטח.
בתגובה לעתירה עמד שר הביטחון על הצורך הביטחוני בשימוש בשטח האש לצורך אימונים, על השימוש החקלאי והארעי שנעשה בשטח על ידי חלק מהעותרים, ועל היעדרה של התיישבות קבע בתחומי שטח האש. בירורה של עתירה זו נמשכה כ- 12 שנים (!). באוגוסט 2012 ניתן פסק דין שקבע כי צווי הביניים והסכמות הצדדים (בעניין הקפאת המצב, הסכמה לרעיה, שהייה בשטח כחודשיים בשנה לצרכי חקלאות, ושהיית קבע בחלקו הצפוני מערבי של שטח האש, אשר יתקיימו בו אימונים "יבשים" בלבד) יוותרו בתוקף למשך מספר חודשים נוספים.
בחסות צו הביניים שאמור היה להקפיא את המצב בשטח ובחסות התמהמהות פרקליטות המדינה בניהול התיק, האכיפה אמנם הוקפאה, אך עבריינות הבניה המשיכה במלוא עוזה.
עתירה שניה – בג"ץ 413/13
בינואר 2013 הוגשה עתירה חדשה. נכון לזמן זה שטח האש כבר היה זרוע בבניה בלתי חוקית ופלישה מאסיבית ששיבשה ומנעה את המשך האימונים והשימוש בשטח כשטח אש על פי ייעודו, וגרמה לצה"ל לצמצם את היקף פעילותו בשטח ולשנות את מתכונת האימונים.
בעתירה החדשה דרשו העותרים– השוהים הבלתי חוקיים בשטח האש והאגודה לזכויות האזרח– לא רק למנוע את הריסת המבנים הבלתי חוקיים, אלא אף להסדרת מגוריהם בשטח האש וביטול צו ההכרזה. זאת בטענה כי הם התגוררו באיזור באורח קבע שנים רבות לפני צו ההכרזה, באופן המחייב על פי דין את בטלות צו ההכרזה.
בג"ץ הוציא שוב צו ביניים, ושלח את העותרים ואת המדינה אל השופט בדימוס יצחק זמיר להליך גישור, שלאחר פרק זמן נוסף הסתיים בכישלון. המדינה מצידה הקפיאה את הליכי האכיפה, ואילו העותרים כהרגלם, הרחיבו בתקופת הגישור את הפלישה והבניה הבלתי חוקית.
בחסות ההליכים המשפטיים שנמשכו מעל שני עשורים, הוקמו בשטח אש 918 כ-12 מאחזים וכפרים ערבים בלתי חוקיים (לצד מספר מאחזי לוויין נוספים) בהובלת הרשות הפלשתינית ובמימון ובסיוע אירופי מאסיבי ובכלל זה של האיחוד האירופאי. בכניסה ל"כפרים", שחלקם בנויים על אדמות מדינה, מתנוססים שלטים המכריזים על היותם חלק "ממדינת פלסטין". שטח האש המדברי אשר עד תחילת שנות האלפיים היה ריק לחלוטין התמלא במאות מבנים בלתי חוקיים: בתי מגורים ומבני חקלאות, מסגדים בתי ספר ומבני ציבור, פריצת דרכים מאסיבית והקמת תשתיות מים וחשמל, לצד פלישה חקלאית מאסיבית לאלפי דונמים.
במאי 2022 ניתן פסק הדין בבג"ץ 413/13. בג"ץ דחה את העתירה, תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על העותרים שניצלו לרעה את ההליך השיפוטי וצווי הביניים וקבע כי היה ראוי לדחות את העתירה על הסף ולו מחמת חוסר נקיון כפיים של העותרים.
בית המשפט קבע כי לחלק ניכר מהעותרים יש בתי קבע בכפר יאטה. אשר לשאלת התיישבותם "ההיסטורית" בשטח, ציין בית המשפט כי עתירה לבג"ץ, ככלל, אינה המסגרת המתאימה לבירור מעמיק של שאלות עובדתיות מורכבות, אולם במקרה זה שאלת התיישבות הקבע קודם לצו ההכרזה אינה שאלה עובדתית סבוכה, וכי עיון בצילומי האוויר (חלקם החל משנת 1967) שהגישו הצדדים להליך ובכלל זה העותרים עצמם, מגלה אף בעין בלתי מיומנת מסקנה ברורה וחד משמעית: עד שנת 1980 לא ניתן לזהות בכל השטח סימנים למגורים בכלל ולמגורי קבע בפרט, אולם במהלך שנות ה-90 ובעיקר החל משנת 2000 והלאה, ניכרת מהצילומים תנופת בניה בשטח.
הראיות שעלו מתצלומי האוויר, בדבר העדר מבני קבע לפני שנת 1980 בצד תנופת בניה בחסות ההליכים וצווי הביניים בבג"ץ, קיבלו שני חיזוקים נוספים: האחד, מעצם קיומם של אימוני תקיפה מהאוויר של חיל האוויר עובר למועד ההכרזה על שטח האש ועד לשנת 1993. והשני, מדיווחי פעילות יחידת הפיקוח וגורמים נוספים בין השנים 1980-2000 . טענת העותרים למגורי קבע באזור קודם להכרזה הוכחה כשקרית.
באוקטובר 2022 דחה הרכב שופטים, בראשות הנשיאה אסתר חיות, את הבקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין. לבג"ץ נדרשו יותר שני עשורים כדי לתת למדינה אור ירוק לפנות את הפולשים משטח האש. לאחר שנכשלו במערכה המשפטית, פתחו ארגוני השמאל הקיצוני בקמפיין הכפשה בינלאומי, המציף מחדש את שלל הטענות השקריות שנדחו ופורקו לגורמים בפסק הדין.
