עתירה שהגשנו כנגד מאחז בדואי שנבנה תוך פלישה לקרקע ערבית פרטית, תוך העלמת עין וסיוע מהמנהל האזרחי, נדחתה על ידי בג"ץ. השופטים: "יש להפעיל שכל ישר"
לא פעם ולא פעמיים הצהירה המדינה בפני בג"ץ, כי בניה בלתי חוקית שבוצעה על קרקע פרטית, עומדת בראש סדרי העדיפויות של גופי האכיפה ביהודה ושומרון.
הצהרה זו הולידה את פסקי הדין השנויים במחלוקת, בהם הורה בג"ץ להרוס את היישובים מגרון ועמונה בהם מתגוררים מאות תושבים, וכן חלק מגבעת אסף ויישובים אחרים, ולא לאפשר את הסדרתם באמצעות פיצוי לבעלי הקרקע.
אלא מסתבר, שפלישה ובניה בלתי חוקית על גבי קרקע פרטית מתקבלת בסלחנות על ידי בג"ץ, כאשר מדובר בפלישה של בדואים לקרקע ערבית פרטית.
לא הרחק מהיישוב מעלה מכמש שבבנימין נמצא המאחז הבדואי של משפחת 'אבו סכימן' משבט כעבנה. המאחז הוקם לפני קרוב לשלושים שנה.
לפני שלוש שנים הבחנו, כי מקבץ זה, המונה עשרות מבנים נעדר משכבת המידע הדיגיטלית המתעדת את כל תיקי הפיקוח שמקיים המנהל האזרחי נגד עבירות בניה. במכתב שנשלח למנהל האזרחי תהינו מדוע זוכה המאחז הפלשתיני "לחסינות" מצד גורמי האכיפה, וכיצד לא נפתח תיק פיקוח כנגד אף מבנה מאלו המצויים במקום.
בתחילה השיבו במנהל האזרחי כי בני השבט יושבו במקום באישור הדרג המדיני, לאחר שפונו משטחי אש של צה"ל, ובמסגרת ההסכם שנכרת עם ראשי השבט ניתנו רק אישורים ספציפיים להקמת מבנים ללא היתר בשטח המאחז. במנהל הוסיפו וטענו כי נציגיו מקיימים מעקב כנגד חריגות בניה שלא אושרו במסגרת אותו הסכם, וכי אף נהרסו מבנים והוחרמו כלים שונים.
בעקבות תגובה זו, ביצענו בדיקה בה התברר לתדהמתה כי המאחז הוקם על אדמות פרטיות של פלשתינים. שנו ופנינו למנהל בבקשה לקבל על פי חוק חופש המידע, את ההסכם שנכרת לכאורה עם ראשי השבט וכן לדעת אם הקמת המאחז נעשתה לאחר קבלת הרשאה מבעלי הקרקע.
במנהל האזרחי השיבו כי ההסכמות בין המדינה וראשי השבט עוגנו במסגרת ההליכים בבג"ץ 7912/96 (געלה נגד מפקד כוחות צה"ל). במנהל הוסיפו כי אכן "לא הוצאו היתרי בניה בעבור המבנים במקבץ". ביחס לשאלה העקרונית כיצד אפשר המנהל לאנשי השבט לפלוש ולבנות על אדמות בבעלות פרטית, הסתפקו במנהל בתשובה כי "אין בידינו כל מידע על תלונות בעלי הקרקע".
תגובת המדינה מלמדת – מהעלמת עין עבר המנהל להשתתפות פעילה בפלישה
במרץ 2013, לאחר שבמנהל האזרחי התעלמו שוב ושוב מדרישתנו לעיין בפרטי ההסכם, עתרנו לבג"ץ (2031/13). רק באוגוסט דאשתקד, לאחר סדרת בקשות אורכה חוזרות ונשנות, הגיש המנהל את תגובתו המקדמית לעתירה. בתגובה צויין כי העובדות שפורטו בתכתובת שקדמה לעתירה, התייחסה למעשה למאחז בדואי אחר שהוקם ליד היישוב רימונים.
במנהל תיקנו את תשובתם וציינו כי העובדות בנוגע למאחז בשטח נשוא העתירה הן כי בני השבט החלו להתגורר במקום בקביעות בשנת 1985 ובראשית שנות ה-90 התגבש הסכם בין ראש המנהל לבני השבט לפיה בני השבט ימשיכו להתגורר במקום. בהמשך לכך פעל שר הביטחון להצבת מבנה חינוכי במאחז, אשר הוצב אף הוא כמובן ללא היתר בתוך שטח האדמות הפלשתיניות הפרטיות.
במנהל הוסיפו כי "בהתאם למידע שבידי יחידת הפיקוח תושבי המקבץ נוהגים לשלם לבעלי הקרקע דמי שכירות וזאת תוך הסכמת הבעלים לשהותם במקום".
לאחר קבלת תגובת המדינה המקדמית פנינו וביקשנו לעיין בפרטי המחזיקים הנכונים, וכן לקבל סימוכין לטענת יחידת הפיקוח כי תושבי המקום מחזיקים במקום בהסכמת בעלי הקרקע ומשלמים להם דמי שכירות.
בהמשך חזר בו המנהל מהטיעון המהותי, לפיו משלמים התושבים דמי שכירות לבעל הקרקע, וציין כי מקורו אינו מבוסס אלא בטענות שאמר אחד מהפולשים המתגוררים במאחז לפקח המנהל האזרחי…
לאחר דיון נוסף, הציג בא כוחם של שבט כעבנה את שטרי הטאבו של שתי חלקות קרקע, ומכתב מטעם מועצת הכפר דיר דיבוואן, המציין שבעלי הקרקע מסכימים לישיבת המחזיקים במקום.
דא עקא, שהשמות שהיו חתומים על מכתב ההסכמה, לא היו זהים לשמות בעלי הקרקע הכתובים בשטרי הטאבו, ומכאן שהשאלות חזרו לנקודת ההתחלה: מיהו בעל הקרקע שהתיר את הפלישה למקום, והיכן ההסכם המגבה זאת, וכיצד אישרו הרשויות מעשה שכזה?
פסק הדין: 'העותרת צודקת, אך מתעברת על ריב לא-לה'
בפסק דין תמוה ומפותל שניתן השבוע, קבעו השופטים רובינשטיין, נאור וחיות, כי למרות העובדה שמדובר במבנים שנבנו ללא היתר על קרקע פרטית, אין סיבה להתערב בסדרי העדיפויות של המנהל האזרחי, שהתיר את ישיבתם במקום לפני כשלושים שנה.
המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין כתב כי "אין חולק, ובכך צודקת העותרת, כי בניה שלא כדין בקרקע פרטית היא – כעניין של הגינות בסיסית – נושא שבראש סדרי העדיפויות לטיפול הרשויות".
"בשונה מעתירות בהקשר של קרקע פרטית פלסטינאית, שבהן גם אם בעלי הקרקע לא יזמו את העתירה אלא "גויסו" על- ידי עמותות פוליטיות, הם רואים בחיוב את העתירה. לעומת זאת, עתירה זו היא מן הסוג של "מתעבר על ריב לא לו", שכן אין אינדיקציה או רמז לכך שבעלי הקרקע מעוניינים בשפע הטוב שמשפיעה עליהם העותרת", הוסיף רובינשטיין.
השופטים התעלמו גם מחוסר ההוכחות המשפטיות לאישור בעלי הקרקע לנוכחות המאחז. "המועצה המקומית של הכפר, גם אם אינה מייצגת באופן מוכח פורמלית את הבעלים, מאותתת אי-התנגדות מצדם באופן זה או אחר. בנסיבות אלה, איננו רואים מקום להתערבות מצדנו בסדרי העדיפויות הקונקרטיים של המדינה, שבגדרי השכל הישר, ואין רע מהפעלתו מדי פעם, יהא בה במקרה הנדון משום מלאכותיות".
בסופו של יום דחו השופטים את העתירה. מעניין לגלות כי בהיכל בית המשפט הגבוה לצדק, צריך להפעיל את השכל הישר רק אצל ערבים ולא אצל יהודים.
