בתגובה למאבק בהחלטת בג"ץ, אותו מנהלים ארגוני השמאל על ידי הפצת פייק ניוז, אנחנו דואגים להתראיין ולפרסם את כל העובדות ואת כל האמת על הפולשים שפלשו בעשרים השנה האחרונות, בניגוד לחוק, לשטח אש 918 שבדרום הר חברון.
צפו באברהם בנימין, מנהל אגף מדיניות בתנועת רגבים:
תגית: שטח אש 918
שטח האש 918 משתרע על פני כ-33,000 דונם בהר חברון, מזרחית לעיירה יאטה. מדרום למושב מעון ועד ל'קו הירוק' בואכה בקעת ערד. הוא הוכרז כשטח אימונים של צה"ל בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת (להלן: "צו ההכרזה").
במשך שנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, שימש שטח האש לאימוני יחידות שונות של צה"ל, לרבות חיל האוויר. בתקופה זו המינהל האזרחי פעל בשטח האש לאכיפה וסילוק מבני קבע בלתי חוקיים שהפרו את צו ההכרזה. בצד האכיפה הותרה כניסת חקלאים ורועי צאן לשטח, כאשר לא מתקיימים בו אימונים (בעיקר בסופי שבוע ובחגי ישראל). מדינת ישראל אף הסכימה להימנע מאימונים במשך שתי תקופות של חודש מדי שנה, כדי לאפשר זריעה וקציר בשטח ולצרכי מרעה.
עתירה ראשונה – בג"ץ 517/00
בשנת 2000 עתרו לבג"ץ כ-85 תושבים ערבים (אליהם הצטרפו בהמשך עוד 112) כנגד צווי הפינוי וההריסה למבנים הבלתי חוקיים בשטח האש 918 . צו ביניים שהוצא בתיק הקפיא את המצב בשטח נכון לזמן הגשת העתירה – כלומר מנע הריסת מבנים קיימים, אסר הקמת מבנים חדשים ואיפשר את כניסת העותרים לצורך מרעה ו'מגורים לצורך מרעה' בחלק מהשטח.
בתגובה לעתירה עמד שר הביטחון על הצורך הביטחוני בשימוש בשטח האש לצורך אימונים, על השימוש החקלאי והארעי שנעשה בשטח על ידי חלק מהעותרים, ועל היעדרה של התיישבות קבע בתחומי שטח האש. בירורה של עתירה זו נמשכה כ- 12 שנים (!). באוגוסט 2012 ניתן פסק דין שקבע כי צווי הביניים והסכמות הצדדים (בעניין הקפאת המצב, הסכמה לרעיה, שהייה בשטח כחודשיים בשנה לצרכי חקלאות, ושהיית קבע בחלקו הצפוני מערבי של שטח האש, אשר יתקיימו בו אימונים "יבשים" בלבד) יוותרו בתוקף למשך מספר חודשים נוספים.
בחסות צו הביניים שאמור היה להקפיא את המצב בשטח ובחסות התמהמהות פרקליטות המדינה בניהול התיק, האכיפה אמנם הוקפאה, אך עבריינות הבניה המשיכה במלוא עוזה.
עתירה שניה – בג"ץ 413/13
בינואר 2013 הוגשה עתירה חדשה. נכון לזמן זה שטח האש כבר היה זרוע בבניה בלתי חוקית ופלישה מאסיבית ששיבשה ומנעה את המשך האימונים והשימוש בשטח כשטח אש על פי ייעודו, וגרמה לצה"ל לצמצם את היקף פעילותו בשטח ולשנות את מתכונת האימונים.
בעתירה החדשה דרשו העותרים– השוהים הבלתי חוקיים בשטח האש והאגודה לזכויות האזרח– לא רק למנוע את הריסת המבנים הבלתי חוקיים, אלא אף להסדרת מגוריהם בשטח האש וביטול צו ההכרזה. זאת בטענה כי הם התגוררו באיזור באורח קבע שנים רבות לפני צו ההכרזה, באופן המחייב על פי דין את בטלות צו ההכרזה.
בג"ץ הוציא שוב צו ביניים, ושלח את העותרים ואת המדינה אל השופט בדימוס יצחק זמיר להליך גישור, שלאחר פרק זמן נוסף הסתיים בכישלון. המדינה מצידה הקפיאה את הליכי האכיפה, ואילו העותרים כהרגלם, הרחיבו בתקופת הגישור את הפלישה והבניה הבלתי חוקית.
בחסות ההליכים המשפטיים שנמשכו מעל שני עשורים, הוקמו בשטח אש 918 כ-12 מאחזים וכפרים ערבים בלתי חוקיים (לצד מספר מאחזי לוויין נוספים) בהובלת הרשות הפלשתינית ובמימון ובסיוע אירופי מאסיבי ובכלל זה של האיחוד האירופאי. בכניסה ל"כפרים", שחלקם בנויים על אדמות מדינה, מתנוססים שלטים המכריזים על היותם חלק "ממדינת פלסטין". שטח האש המדברי אשר עד תחילת שנות האלפיים היה ריק לחלוטין התמלא במאות מבנים בלתי חוקיים: בתי מגורים ומבני חקלאות, מסגדים בתי ספר ומבני ציבור, פריצת דרכים מאסיבית והקמת תשתיות מים וחשמל, לצד פלישה חקלאית מאסיבית לאלפי דונמים.
במאי 2022 ניתן פסק הדין בבג"ץ 413/13. בג"ץ דחה את העתירה, תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על העותרים שניצלו לרעה את ההליך השיפוטי וצווי הביניים וקבע כי היה ראוי לדחות את העתירה על הסף ולו מחמת חוסר נקיון כפיים של העותרים.
בית המשפט קבע כי לחלק ניכר מהעותרים יש בתי קבע בכפר יאטה. אשר לשאלת התיישבותם "ההיסטורית" בשטח, ציין בית המשפט כי עתירה לבג"ץ, ככלל, אינה המסגרת המתאימה לבירור מעמיק של שאלות עובדתיות מורכבות, אולם במקרה זה שאלת התיישבות הקבע קודם לצו ההכרזה אינה שאלה עובדתית סבוכה, וכי עיון בצילומי האוויר (חלקם החל משנת 1967) שהגישו הצדדים להליך ובכלל זה העותרים עצמם, מגלה אף בעין בלתי מיומנת מסקנה ברורה וחד משמעית: עד שנת 1980 לא ניתן לזהות בכל השטח סימנים למגורים בכלל ולמגורי קבע בפרט, אולם במהלך שנות ה-90 ובעיקר החל משנת 2000 והלאה, ניכרת מהצילומים תנופת בניה בשטח.
הראיות שעלו מתצלומי האוויר, בדבר העדר מבני קבע לפני שנת 1980 בצד תנופת בניה בחסות ההליכים וצווי הביניים בבג"ץ, קיבלו שני חיזוקים נוספים: האחד, מעצם קיומם של אימוני תקיפה מהאוויר של חיל האוויר עובר למועד ההכרזה על שטח האש ועד לשנת 1993. והשני, מדיווחי פעילות יחידת הפיקוח וגורמים נוספים בין השנים 1980-2000 . טענת העותרים למגורי קבע באזור קודם להכרזה הוכחה כשקרית.
באוקטובר 2022 דחה הרכב שופטים, בראשות הנשיאה אסתר חיות, את הבקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין. לבג"ץ נדרשו יותר שני עשורים כדי לתת למדינה אור ירוק לפנות את הפולשים משטח האש. לאחר שנכשלו במערכה המשפטית, פתחו ארגוני השמאל הקיצוני בקמפיין הכפשה בינלאומי, המציף מחדש את שלל הטענות השקריות שנדחו ופורקו לגורמים בפסק הדין.
לסיכום: לאחר שאיבדה זמן ומשאבים רבים, על מדינת ישראל להשיב את המשילות בשטח, לפנות את הפולשים ולאפשר לצה"ל לשוב ולהתאמן בו אימונים חיוניים לביטחון המדינה ואזרחיה.
בסוף השבוע שעבר בג"ץ הוציא פסק דין לעתירה המתנהלת מזה שני עשורים, וקבע כי ניתן לפנות מאות פולשים פלסטינים שפלשו לשטח אש 918, שטח אימונים של צה"ל בדרום הר חברון. התיק המסועף שנידון בהליכים שונים בבג"ץ במשך לא פחות מעשרים שנה התבסס רובו ככולו על פייק ניוז שהמציאו ארגוני השמאל הקיצוני והרשות הפלסטינית.
אחרי שהקפיא שוב ושוב את הליכי האכיפה מול הפולשים (שבינתיים בנו עוד מאות מבנים בשטח), בג"ץ בחן את תצלומי האוויר והתמונות שהוכיחו מעל לכל ספק שאין ולא הייתה התיישבות קבע בשטח לפני הכרזת השטח כ"שטח אש" של צה"ל.
פסק הדין קבע את הדבר המתבקש ונתן אור ירוק לפינוי הפולשים והחזרת שטח האימונים לידי צה"ל.
שני עשורים לקחו לבג"ץ להגיע להחלטה הנכונה לגבי 30,000 הדונמים שנגזלו ממדינת ישראל. שני עשורים יותר מדי שרק גרמו לבעיה לגדול ולהתעצם בחסות הבירוקרטיה המשפטית.
הסלחנות האינסופית מול פולשים פלסטינים, גם על חשבון שיקול ביטחונם של אזרחי ישראל, מתגלה פעם אחרי פעם כאסון. במקום לפתור את הבעיה בחיתוליה, תיאלץ עכשיו מדינת ישראל להתמודד עם מציאות אחרת בשטח.
בעיתון הארץ יצאו בימים האחרונים בקמפיין תעמולה צפוי מראש, אבל את העובדות קל מאוד להכיר. כל הפרטים בתגובה הראשונה.
בית המשפט העליון דחה עתירה שהגישה אגודת סנט איב יחד עם תושבי המאחז הלא חוקי חאלת א דבע, שנבנה בחלקו על אדמות מדינה ובתחומי שטח האש 918, בניסיון להסדיר את המאחז. "העותר ידע שהמבנה נבנה לא כדין"
מזה מספר שנים נבנה בתוך תחום שטח אש 918 שבדרום הר חברון, על אדמות מדינה, מאחז לא חוקי בשם חאלת א דבע. לאחר שנהרסו מספר מבנים על ידי המנהל האזרחי עתרו תושבי המאחז יחד עם אגודת סנט איב לבג"ץ בדרישה להסדיר את המאחז ולהפכו לחוקי.
סנט איב הוא ארגון משפטי נוצרי קתולי, המהווה את אחד מהארגונים המרכזיים בלוחמה המשפטית שמנהלת הרשות הפלסטינית נגד אכיפת החוק בשטחי c.
בעתירה קודמת שהגישו תושבי המקבץ, קבע בג"ץ שצווי ההריסה יוקפאו בתנאי שלא ייבנו מבנים נוספים בשטח. בתגובה עתרנו לבג"ץ בדרישה למנוע את הקפאת ההריסה בטענה כי ההסדר הנ"ל אינו חוקי, בפרט לאור העובדה כי ההסכם עם בג"ץ לא קויים.
תושבי המאחז המשיכו לבנות ואף הקימו במקום בית ספר על אדמות מדינה. מאז פקיעת ההסכם באמצע שנת 2017 ועד היום נבנו עוד עשרות מבנים לא חוקיים אך למרות זאת העותרים המשיכו לטעון בבית המשפט כי על בג"ץ לעצור את ההריסה ולהסדיר את המקום.
בג"ץ דחה לאחרונה את העתירה הערבית, וקבע כי העתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים. "לא הוכחה זיקה קניינית למקרקעין עליהם בנוי המבנה ואין בסיס לבקשה… אף לא צורף מסמך כלשהו לעתירה הבא להוכיח זיקה למקרקעין" נכתב בפסק הדין.
בית המשפט לא קיבל את טענת העותרים שהם למעשה נמצאים שם עוד משנות השבעים. בפסק הדין הודגש כי העותרים נמצאים בשטח אש שהוא שטח סגור בו מתאמנים כוחות צה"ל ועל כן נדרש אישור מיוחד לבנות שם, וגם הוא לא הוגש לבית המשפט.
פסק הדין מוכיח כי לפי העובדות והנתונים הבניה בוצעה ביודעין בתחומי שטח האש וללא היתר תוך כדי טענה לא מבוססת על בעלות במקרקעין שבאזור. ככה בונים כפר מאפס ויוצרים לו היסטוריה מזויפת. אנחנו מברכים את בג"ץ על עמידה מול פסק הדין, ואת המנהל האזרחי על האכיפה במקום.
בעקבות עתירה שהגשנו לבג"ץ טענה המדינה כי חסמה את "ציר ההברחות" המחבר את יטא וחברון לבקעת ערד – אותו פרצה הרשות הפלסטינית בלב שטח האש 918. סיור בשטח גילה כי הדרך פתוחה לחלוטין
במהלך שנת 2016 חשפנו יחד עם פקחי המועצה האזורית הר חברון ציר הברחות חדש שנפרץ בשטח האש 918 שבהר חברון לעומק מדבר יהודה. הציר שנבנה בהשקעה כספית גדולה הפך בינתיים לפעיל מאוד ומשמש את המאחזים הבדואים הלא חוקים שהולכים ומתפתחים בלב המדבר. ציר ההברחות מאפשר מעבר מהיר מהר חברון אל בקעת ערד ומשם ליתר חלקי המדינה, לצורך מעבר גנבים, שב"חים, הברחת אמצעי לחימה וסמים, ואפילו נשים שהוברחו אל הנגב בכדי לאפשר נישואים פוליגמיים ואיחוד משפחות. הכביש שיוצא מיטא מאפשר את יציאת המחבלים לישראל הקטנה, מהעיר יטא יצאו מחבלים רבים בשנתיים האחרונות כולל לפיגוע בשרונה.
בתשובה לעתירה שהגשנו בדרישה לאכוף את החוק ולברר מדוע לא נעשו הליכי אכיפה נגד העבודות לפריצת הכביש בתחומי שטח האש ובלב המדבר, הודיעה המדינה בשבוע שעבר שהציר נחסם לתנועה במספר מקומות.
סיור שביצעו אנשי השטח שלנו ומועצה אזורית הר חברון בתחילת השבוע העלה, כי הציר פתוח לרווחה וניתן לנסוע בו באין מפריע בכל רכב פרטי, וכי הצהרת המדינה על "הריסת הדרך" על ידי המנהל האזרחי הן למעשה תלוליות עפר קטנות שנפרצו בתוך זמן קצר.
אכיפה לאחר מעשה אינה אפקטיבית. האכיפה צריכה להתבצע עוד לפני ביצוע העבודות ולא בדיעבד. אנחנו נחשפים לאין ספור מקרים בהם האכיפה הגיעה מאוחר מדי ולא שינתה מהמצב הקיים. שטח אש 918 הוא רק דוגמה אחת לאזלת היד של המנהל האזרחי בהתמודדות עם הבניה הבלתי חוקית בשטחי C.
שטח אש 918 שימש את צה"ל כשטח אימונים מאז שנות התשעים המאוחרות. עם התרחבות הבניה הבלתי חוקית של הפזורה הבדואית באזור, נאלץ צה"ל להפסיק להשתמש בשטח, מחשש לפגיעה בחיי אדם. בהמשך לכך, בשנים האחרונות ניתן לזהות בשטח אש זה ובשטחי האש הסמוכים אליו, בניה בלתי חוקית מוגברת. בעזרת עזרה רבה מצד הרש"פ והאיחוד האירופי, נבנים יישובים וערים של ממש הכוללים מאות בתים, כבישים ותשתיות, מבני קהילה, מסגדים ובתי ספר.
צפו בכתבה שהתפרסמה בערוץ 20 בנושא:
הרשות הפלשתינית פרצה דרך חדשה שתחבר בין המאחזים הבלתי חוקיים שהוקמו בלב שטח אימונים צבאי בדרום הר חברון, ואנרכיסטים אירופים הקימו מאחז המשמש כבסיס לפעילותם באיזור
הפלישה הערבית לשטחי האימונים של צה"ל שבדרום הר חברון הולכת ומתרחבת. שטח האימונים 918 הממוקם בספר המדבר שממזרח ליישובים כרמל ומעון, הוכרז כשטח אש בסוף שנות ה-70, והוא משתרע על כ-33000 דונמים. בהובלת הרשות הפלשתינית ובמימון אירופי מאסיבי, הוקמו במקום מספר מאחזים ערבים בלתי חוקיים.
בכניסה ל"כפרים", שחלקם בנויים על אדמות מדינה בתוך שטח האש, מתנוססים שלטים המכריזים על היותם חלק "ממדינת פלסטין". ארגוני סיוע ובהם האיחוד האירופי מסייעים בהכנת תשתיות, דרכים ומבני ציבור. שטח 918 המדברי היה ריק לחלוטין בתחילת שנות האלפיים, אך עד לסוף שנת 2017 נבנו בו מעל 500 מבנים בלתי חוקיים.
הצמיחה התאפשרה מאחר והמנהל האזרחי, האמון על אכיפת החוק במקום, לא פעל על פי חובתו לסלק בזמן אמת את הפלישות לשטחי האש ולאכוף את החוק כנגד הבניה הבלתי חוקית. התנהלות זו איפשרה לרשות הפלשתינית ולגופים מטעמה להגיש סדרת עתירות לבג"ץ ולהקפיא את מימוש צווי ההריסה בחסות ההליך המשפטי שנמשך שנים ארוכות.
פעילים אנרכיסטים אירופאים הקימו לאחרונה בתוך שטח האש, מאחז בלתי חוקי נוסף בשם "צומוד", המשמש להם גם כבסיס יציאה לפעילויות בלתי חוקיות ותוקפניות כלפי חיילי צה"ל והיישובים הישראלים בסביבה.
בסוף השבוע שעבר, איתרנו דרך חדשה שפרצו הערבים במטרה לחבר בין שני מקבצים בלתי חוקיים. הדרך שאורכה מאות מטרים, ממוקמת בשטח טרשי במיוחד ובפריצתה הושקעו משאבים רבים – דבר המוכיח את מעורבותה של הרשות הפלשתינית במהלך.
במקביל להתרחבות הפלישה הערבית במקום, צה"ל למעשה מוריד בהדרגה את מספר האימונים והיקף השימוש שלו בשטח אש זה. חוסר המעש השיטתי מצד המנהל האזרחי מול הפלישה הערבית – חוזרת כמו בומרנג ומכפיל כח. כל חולשה – נענית בפלישה נוספת, והרשות הפלשתינית עושה בשטחי האימונים של צה"ל כבתוך שלה. ההשתלטות הערבית דוחקת בהדרגה את צה"ל מהשטח.
הדרך החדשה והיקרה שסללה הרשות הפלשתינית בשטחי האימונים של צה"ל בהר חברון, מאפשרת תנועה חופשית בין בקעת ערד להר חברון, להברחת סמים, נשים ואמצעי לחימה. עתרנו כעת לבג"ץ לאחר פניות רבות למנהל האזרחי שלא מנע את העבודות
תנועת רגבים עתרה לבג"ץ בעקבות ציר הברחות חדש שהרשות הפלשתינית סללה לאחרונה בתוך שטח אימונים של צה"ל בהר חברון. הדרך הבלתי חוקית שאורכה כחמישה קילומטרים, ממוקמת כולה על אדמות מדינה, ומאפשרת נסיעה נוחה יחסית גם לרכבים פרטיים. עלות הקמתה נאמדת ביותר מ-3 מיליון שקלים.
דחפורי הרשות הפלשתינית עבדו במשך מספר שבועות ללא פעילות אכיפה ממשית מצד המנהל האזרחי, האמון על אכיפת החוק ביהודה ושומרון, זאת חרף התראות חוזרות ונשנות ששיגרו אנשי תנועת רגבים.
שטח האש 918 המשתרע על פני כ-30,000 דונם מחובר לשטח אש 522 שבבקעת ערד – ללא כל גדר בטחון או מכשול אחר, ובכך הפך האיזור לכר פעולה פורה של מבריחים משני צידיו של הקו הירוק. אלו יכולים להגיע מאיזור ערד לדרום הר חברון, ללא כל בידוק בטחוני או בקרה.
במשך לא מעט שנים, הרשות הפלשתינית משתלטת באופן מסיבי על שטחי האש של צה"ל בדרום הר חברון, והאיחוד האירופי מעורב עמוקות בפעילות הבלתי חוקית בטענה כי מדובר בסיוע הומניטרי. כעת ברור שמדובר בעלה תאנה בלבד. הציר החדש מהווה 'אוטוסטרדת הברחות' חדשה, שתשרת עבריינים פלשתינים וישראלים. עד היום ציר ההברחות המחבר בין הנגב לשומרון, עובר דרך שטחי האש מדרום לצפון. הדרך החדשה מחברת את ציר ההברחות לעיירה יאטה שבשטח A. המשמעות המיידית של הדרך החדשה, היא עליה בכמות ההברחות הכוללות אמל"ח, זנות, שב"חים, וכן ייצוא נשים פלשתיניות לפזורה הבדואית לצורך נישואי פוליגמיה.
בג"ץ הורה על השופט (בדימוס) יצחק זמיר, לשמש כמגשר בעתירת האגודה לזכויות האזרח, ממנה קיבל את 'פרס אביר זכויות האדם'. הסכמת משרד הביטחון להליך הגישור המועד להתמוססות מהווה צעד נוסף של כניעה לעבריינות הפולשים, אך הפעם בחסות בג"ץ
לפני כחודשיים התקיים בבג"ץ דיון בעניינו של שטח האש 918 בדרום הר חברון, אליו פלשו פלשתינים בניגוד לחוק. לדיון קדם קמפיין מאסיבי מבית היוצר של "אישי רוח" המזוהים אם השמאל הקיצוני, ובית המשפט, שכנראה חשש מלקבל החלטה לא פופולרית בחוגי עיתון הארץ ולהורות על פינוי הפולשים, הציע לצדדים לפנות לגישור באמצעות השופט (בדימוס) יצחק זמיר.
אלא, שבשנת 1986 קיבל זמיר את פרס "אביר זכויות אדם" מטעם האגודה לזכויות האזרח, שהגישה את העתירה המדוברת. במכתבים ששלחנו לנשיא גרוניס, לשר הביטחון משה יעלון, וכן לזמיר עצמו קודם כל כי על המדינה להשיב בשלילה להצעת הגישור כולה, הנותנת פרס לפולשים. בנוסף הצבענו על חוסר הבעייתיות הרבה במינויו הספציפי של זמיר לתפקיד המגשר.
במכתב תגובה קצר, השיב לנו פרופסור זמיר כי "הדברים אינם מקובלים עלי, אך איני רואה צורך או טעם להיכנס לוויכוח בעניין זה". זמיר הוסיף כי ההצעה עדיין לא יצאה מכלל הצעה ואף לא הובאה בפניו כהצעה מוגמרת.
במכתב תגובה נוסף ששיגרנו לזמיר, ציין עורך הדין שלנו בועז ארזי, כי מבלי להטיל כל דופי ביושרו האישי של זמיר, לאור מעמדו ותפקידו, קיים 'טעם לפגם', ו'פגיעה במראית פני הצדק' בהצעת המינוי. "נציגי פרקליטות המדינה יטו אוזן קשבת ואוהדת, מן הסתם, לדעתו ונטיית ליבו של כבודו – גם אם יובאו בלא משים, ועל כן הסכנה להטיית הדין שרירה וקיימת".
למרות הביקורת הרבה שהופנתה כלפי שר הבטחון, בוגי יעלון, הודיעה פרקליטות המדינה על הסכמת משרד הבטחון לפנות להליך הגישור. שופטי בג"ץ החליטו השבוע כי התקופה המוקצבת להליך הגישור תהיה בת ארבעה חודשי ובאותה נשימה הוסיפו כי תקופה זו ניתנת כמובן להארכה.
הליך הגישור המוצע מהווה צעד נוסף של כניעת המדינה לעבריינות המתמשכת. לוח הזמנים הגמיש שניתן לו, רק מעצים את החשש מפני ניסיון מכוון למוסס את האכיפה נגד הפולשים.
נמשיך לעקוב אחרי ההליך, על מנת לבחון האם בסופו יקבלו הפולשים גושפנקה למעשיהם, מטעם בית המשפט הגבוה לצדק של מדינת ישראל.
פנינו לשופט זמיר, כי יפסול עצמו מלשמש כמגשר בסוגיית שטח האש 918: "יושרו האישי של כבודו אינו מוטל בספק – אך הסכנה להטיית הדין שרירה וקיימת".
פנינו לשופט זמיר, כי יפסול עצמו מלשמש כמגשר בסוגיית שטח האש 918 נענתה מצידו כי "הדברים אינם מקובלים עליו". במענה למכתבו משיבה רגבים: "יושרו האישי של כבודו אינו מוטל בספק – אך הסכנה להטיית הדין שרירה וקיימת".
לפני כחודש פנינו לשופט בית המשפט העליון לשעבר, הפרופסור יצחק זמיר, בקריאה כי יפסול עצמו לשמש כמגשר בין המדינה לפולשים הבדואים בסוגיית שטח האש 918, מאחר וקיבל בעבר את פרס זכויות האדם מטעם האגודה לזכויות האזרח, המשמשת כצד בעתירת הפולשים.
עורך הדין שלנו, בועז ארזי, עמד במכתבו על הדרישה האתית המופיעה רבות גם במשפט העברי, לפיה ייזהר השופט או הדיין מכל חשש למשוא פנים.
במכתב תגובה קצר, כתב פרופסור זמיר כי "הדברים אינם מקובלים עלי, אך איני רואה צורך או טעם להיכנס לוויכוח בעניין זה". זמיר הוסיף כי "ההצעה שעדיין לא יצאה מכלל הצעה ואף לא הובאה בפני כהצעה מוגמרת היא שאשמש מגשר ולא דיין, ואילו המובאות היפות במכתבך מדברות על דיין. בטוחני שאתה מודע להבדל שבין זה לזה".
עורך הדין ארזי השיב השבוע במענה למכתבו של זמיר, כי "מעינינו לא נעלמה העובדה כי הצעת בית המשפט בהליך שבנדון הינה כי כבודו ישמש כ"מגשר" ולא כ"דיין" או "בורר", כמו גם ההבדל בין הליכי הגישור להליכים".
ארזי הוסיף כי "מבלי להטיל כל דופי ביושרו האישי של כבודו, לאור מעמדו והיותו שופט לשעבר של בית המשפט העליון, נראה כי עדיין יש טעם לפגם בכך כי ישמש כמגשר בתיק ובמיוחד לאור העובדה כי נציגי פרקליטות המדינה יטו אוזן קשבת ואוהדת, מן הסתם, לדעתו ונטיית ליבו של כבודו – גם אם יובאו בלא משים, ועל כן הסכנה להטיית הדין שרירה וקיימת".
פנינו הבוקר (שלישי) לשר הבטחון משה יעלון בדרישה שלא למנות את השופט (בדימוס) יצחק זמיר למגשר בעתירת שטח אש 918. זמיר קיבל בעבר פרס מטעם האגודה לזכויות האזרח והדבר מביא לניגוד עניינים מכיוון שהאגודה עצמה היא אחד העותרים בתיק הנדון.
במהלך הדיון שהתקיים אמש (שני) בעתירת האגודה לזכויות האזרח על עתיד שטח אש 918, הפתיע נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, כשהציע לצדדים לפנות לגישור באמצעות השופט (בדימוס) יצחק זמיר.
אולם בטרם מסרו נציגי פרקליטות המדינה את תשובתם להצעה, תנועת רגבים הביעה התנגדות מהעלאתו של פרופ' יצחק זמיר כמגשר. הסיבה להתנגדות, כפי שעולה ממכתבו של עו"ד בועז ארזי מתנועת רגבים, היא קבלת פרס "אביר זכויות אדם" בשנת 1986 מטעם האגודה לזכויות האזרח, שהיא צד בעתירה דנן.
פנינו במכתב לנשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, לשר הבטחון משה יעלון, כן לפרופסור זמיר עצמו, כי לאור קבלת הפרס על ידי השופט (בדימוס) זמיר, "טוב יעשה כב' הנשיא אם ישקול מחדש את ההצעה ויוריד אותה מסדר היום".
כזכור, העתירה על שטח אש 918 הוגשה ע"י האגודה לזכויות האזרח ומספר פלסטינים תושבי האזור, בדרישה כי שטח האש לא יוכשר מכיוון שיצריך את פינויים של הפלסטינים המתגוררים במקום.
הפלסטינים טוענים כי הם גרים במקום כבר "עשרות שנים". אולם המדינה מכחישה זאת מכל וכול ומגבה את עמדתה בתצלומי אוויר, בעדויות של פקחי המנהל האזרחי ובחוות הדעת של חוקרים שונים.
בעתירה דנו הנשיא, אשר גרוניס, והשופטים חנן מלצר ודפנה ברק ארז, כשבאמצע הדיון, בטרם שטחו נציגי המדינה את טענותיהם, הציע השופט גרוניס לפנות לגישור באמצעות השופט (בדימוס) יצחק זמיר. נציגי העותרים ופעילי השמאל הביעו שביעות רצון מהצעת הגישור והסכימו לה. אולם נציגי הפרקליטות ביקשו ארכה למתן תשובה עד ל-7 באוקטובר 2013.
אנחנו סבורים, כי מלבד זהותו של המגשר המוצע, עצם ההליכה למסלול של גישור הוא לא ראוי. הפניה לגישור בהליך מנהלי בבג"צ היא צעד חריג ולא מקובל, בוודאי לא כאשר העובדות כל כך ברורות והמדינה נחרצת בעמדתה.
בית המשפט העליון לא הפנה לגישור את הורי הבנות האשכנזיות והמזרחיות בבית הספר בעמנואל, הוא לא הפנה את משפחות נפגעי הטרור לגישור מול המדינה בטרם אישר את שחרור המחבלים והוא גם לא הפנה לגישור את מגורשי גוש קטיף לפני שאישר את גירושם מביתם.
קשה לברוח מהתחושה שבית המשפט חשש היום לקבל החלטות רק בשל קמפיין קטן מבית היוצר של ארגוני השמאל ועיתון הארץ ובשל נוכחותם של "אנשי רוח" מהשמאל הקיצוני באולם במהלך דיון.
אנו קוראים לשר הביטחון להתנגד בכל תוקף להליך הגישור. למי שלא מגיע כלום אין אף פעם מה להפסיד מהליך גישור וזו הסיבה שעברייני הבניה הפלסטינים הסכימו לכך מיד. לצד הצודק אין כל סיבה להסכים להתפשר ובמקרה הזה המדינה היא הצד הצודק ללא כל ספק. על המדינה להשיב בשלילה להצעת הגישור ולדרוש את דחיית העתירה באופן מיידי.
